היהודים של עיר המלאכים

לוס אנג'לס, יוני 2013

יעקב פרנקפורט היה חלוץ:  כנראה היהודי הראשון שהתיישב בלוס אנג'לס. בשנת 1841 הגיע לעיירה הנידחת בסוף מערב. המקום עדיין נשא את שמו המקורי "העיר של גבירתנו מלכת המלאכים" או בשפת המקור El Pueblo de Nuestra Señora la Reina de Los Ángeles. בחלוף השנים ויתרו האמריקאים התכליתיים על שמונה מילים ומילות חיבור והסתפקו בלוס אנג'לס. חמש שנים אחר כך הונף הדגל האמריקאי לראשונה בעיר. ב-1850 נרשמו בכל קליפורניה שישה יהודים. 

מאז פרחה והתרחבה הנוכחות היהודית בעיר. היום חיים בלוס אנג'לס ה על פי ההערכות בין 500 אלף ל-600 אלף יהודים,  כעשרה אחוזים (שוב, על פי הערכות) מכלל יהודי ארצות הברית. בשנים האחרונות גוברת ההתענינות בחקר ההיסטוריה של יהודי העיר. סטיבן סאס כתב על כך לפני חודשים אחדים בג'ואיש ג'ורנאל המקומי, בין היתר בהקשר לתערוכה "היהודים בפסיפס של לוס אנג'לס", שנפתחה במאי ותישאר פתוחה עד ינואר 2014.  יהודים מבקשים לחקור ולהנציח את עברם כאן, ולא פחות מכך גם להוכיח כי בכל שלב בהתפתחות המטרופולין הענק על חוף האוקיאנוס השקט היה גם חלק משמעותי ליהודים. 

חקר העבר ושימורו, כמובן, אינו חדש. באמצע שנות השמונים, למשל, יזמו אישים בקהילה פרויקט להנצחת הנוכחות היהודית לדורותיה באמצעות סדרת ציורי קיר גדולים. הם עשו זאת בלב אזור פיירפקס במערב העיר, שם היה בעבר הריכוז הגדול של יהודים.

 נתקלתי בציורי הקיר הללו כאשר ביקרתי בלוס אנג'לס לפני שבועות אחדים. הלכתי ברגל בשדרות פיירפקס בין מרכז הקניות "הגרוב" ועיר האולפנים של רשת הטלוויזיה סי-בי-אס לשדרות סאנסט, וראיתי ממרחק ציורים בשחור לבן בשולי מגרש חנייה. סימנים יהודיים ניכרו בסביבה עוד קודם: מאפיית "אילת", חנות של חב"ד ועוד. אבל רק כאשר התקרבתי לציורים ראיתי כי אין זו עוד פרסומת חוצות או קומיקס מחאה מקומי, אלא יצירה המוקדשת לתיעוד דברי ימי יהודי לוס אנג'לס.

 

היסטוריה בקצה מגרש חנייה, מתחת לשלט חוצות על סרט חדש

היסטוריה בקצה מגרש חנייה, מתחת לשלט חוצות על סרט חדש

הציור הראשון מתאר את תחילת התבססות היהודים בעיר, סמוך לשנת 1860, כשני עשורים לאחר בואו של יעקב פרנקטפורט. הציור כולל את בית הכנסת הראשון, את חלוץ הרבנים בעיר, בית עסק של יהודים ובני משפחה מבוססת, כפי שמעיד לבושם.

הציור הראשון - אמצע המאה ה-19.

צעדים ראשונים במערב. שימו לב לואן של "קאנטר" בתחתית הצילום. עוד נשוב אליה בהמשך.

 הציור השני מוביל אותה לעשורים האחרונים של המאה ה-19: גם כאן מונצחים בית עסק של יהודים. בנק חשוב, יהודים יצרני חביות, בית חולים חולי שחפת, שהיה לימים לבית החולים "ארזי סיני" וגם  השריף היהודי הראשון של לוס אנג'לס.

יש כבר שריף יהודי בעיר.

יש כבר שריף יהודי בעיר.

"היהודים שבערים מתעסקים במסחר ורואים ברכה רבה בעמלם", כתב על כך עיתונאי מ"דואר היום" כמה עשורים אחר כך, בשנת 1927. "די לו לאדם לעבור ברחוב הראשי בלוס אנג'לס ולהסתכל בשלטי החנויות ויראה שהמסחר כולו הוא בידי היהודים".

אבל היו גם יהודים שבחרו בחקלאות, והעיתונאי מארץ ישראל דיווח כי שלושת אלפים משפחות יהודיות חיות מעבודת האדמה בקליפורניה, וכי רובם איכרים אמידים המעבדים מאות אקר אדמה והחיים איש תחת גפנו ותאנו.  "בביקורי בחוותו של האיכר ס' על ידי לוס אנג'לס נוכחתי לדעת כמה מאושרים הם איכרי קליפורניה היהודים. שלוה אידילית נסוכה על חוותו היפה, בתוך רעש החיים מסביב יצר לו האיכר איזה 'בית מקדש' קטן במלוא מובן המילה.  בחצרו רפת יפה ומשוכללה היכולה לשמש סמל להרבה קבוצות חקלאיות".

"רומז לי ג' על עץ האגס הגדול העומד באמצע חצרו", מספר הכתב. "זהו עץ הרצל, הוא אומר, נטעתיו ביום מותו של המנהיג הגדול. שח לי איש שיחי על חוותו היפה, פרותיו הגזעיות, פרדסיו הפוריים. 'הכול טוב ויפה, אך בני מה יהא עליהם? חפצתי לשלחם לארץ ישראל לגימנסיה היפואית אבל ידיד מנעוני מזאת. אקווה שבאחד הימים אוכל לעלות עם משפחתי לארץ ישראל'. לדברי הכתב האיכרים שפגש מתעניינים בציונות, תורמים, מקימים מוסדות ובהם גם בית ספר עברי משוכלל עם גננת מארץ ישראל. "איכרי קליפורניה היהודים הם טיפוס יהודי בריא הקשה למצוא כדוגמתו במקומות אחרים", סיכם.  

בציור השלישי אנחנו מזנקים לראשית מאה ה-20. תחילת המאה העשרים: חלק ניכר ממנו מוקדש לחלקם של היהודים בעסקי הקולנוע. שהרי אי אפשר לדבר מאז על לוס אנג'לס ללא הוליווד, ועל תעשיית הסרטים ללא היהודים שתפשו בה מקום חשוב. האירוע הצויר כאן קשור בסרט שנחשב לראשון הסרטים שצולם בהוליווד Squaw Man, בבימויו של ססיל ב.דמיל בהפקתו של ג'סי לסקי. לסקי היה בין "האבות המייסדים" של הוליווד, וכמו רבים מעמיתיו היה יהודי. דמיל (שאימו היתה יהודיה) נראה יושב משמאל למטה, ומעליו, על מכסה המנוע, לסקי. כוכב אחר הנראה למטה מימין הוא אל ג'ולסון בתפקידו בסרט "זמר הג'אז".

יהודים ואינדיאנים בדרך לאתר הצילום של הסרט הראשון באורך מלא שהופק בהוליווד.

יהודים ואינדיאנים בדרך לאתר הצילום של הסרט הראשון באורך מלא שהופק בהוליווד.

מדוע הגיעו היהודים למעמד כזה בהוליווד? חיים ארלוזורוב, ששיגר מכתבים בכותרת "ניו-יורק וירושלים" במהלך ביקורו בארצות הברית ב-1929, הסביר כי ליהודי ארצות הברית אין כמעט דריסת רגל בעמדות התווך של הכלכלה האמריקאית תעשייה, נפט, בנקאות, מכרות פחם וכו'. אשר על כן "יהודים רבים, שהתעשרו מענף הטקסטיל והמסחר, חיפשו מקום לעודף כספם והשקיעו אותו בקרקעות, בתכשיטים ובענף הקולנוע. הצלחת הקולנוע הפכה אותו לגורם כלכלי עצום".

באותה שנה, 1929, ביקר בלוס אנג'לס כתב היומון "דואר היום" שהופיע בירושלים. הוא כתב כך ש"בהוליווד יש הרבה 'כוכבי' ראינוע יהודים אשר יהדות לא ידועה בקהל". לדבריו "רובם לקחו להם שמות לא יהודים. חושבים אותם למשחקים גרמנים או רוסים. אחרים נותנים את עצמם למקסיקנים, ספרדים, או אפילו הודים. שמותיהם בדויים על פי רוב. כששואלים אותם למה הם החליפו את שמותיהם הם עונים: לא משום שהם מתביישים ביהדותם אלא פשוט בכדי שצלצלו של השם יערב לאוזן האמריקאית".

מבין שחקני הראינוע היהודים שבהוליווד, כך נאמר בכתבה, ידוע ביותר ריקארדו קארטיין. "מראהו כבן ספרד יפה תואר. אבל הוא יהודי ושמו האמתי – קרונוביץ. הוא נשא לאישה את ה'כוכב' המפורסם מאיירס, היא דווקא אינה מעלימה את יהדותה ומספרת שהיא בתו של רב… כך באמיל יאנינגס המפורסם מתפארת גרמניה, וקהלה הרחב אינו יודע כלל שהוא יהודי. בכל אופן, אחוז היהודים בין תושבי הוליווד הראינועית הוא גדול מאוד".

הציור הבא מוקדש לשנות השלושים. במרכזו המעדנייה היהודית קאנטר שפועלת בלוס אנג'לס מאז 1931. בעליה, בן קאנטר, הקים אותה תחילה בניו ג'רזי אבל פשט את הרגל בעקבות קריסת הבורסה ב-1929 והשפל הכלכלי. הוא ושני אחיו נדדו מערבה וכאן עשו חייל. בציור גם נראים אלברט איינשטיין ורב מקומי עם אופניהם בלוס אנג'לס, חתונה יהודית,  המחאה של עובד הטקסטיל במרכז העיר, וידיעה המתעדת מפגש של יהודים למחאה על מעשיו של היטלר לפני מלחמת העולם השנייה. ב"קיביץ רום" שלו ישבו, כך מספרים, בשנות השישים כולם: הדלתות, פרנק זאפה, ג'וני מיטשל,  גאנס אנד רוזס ורבים אחרים. 

אין קהילה יהודית בלי חנות הדליקטסן ההיסטורית שלה.

בחזרה ל"קאנטר": אין קהילה יהודית בלי חנות הדליקטסן ההיסטורית שלה.

בתחתית הציור – דיוקנה של ליליאן קופלנד, הספורטאית האמריקאית היהודיה, בת להורים שהיגרו מפולין, שזכתה במדליית זהב בהטלת דיסקוס באולימפיאדת 1932 שנערכה בלוס אנג'לס. קופלנד החרימה את אולימפיאדת ברלין 1936 במחאה על כך שהיטלר אסר על ספורטאים יהודים להשתתף במשלחת הגרמנית. ב-1935 השתתפה במכביה. זו הזדמנות להכיר את הישגיה של קופלנד – באתר "היכל התהילה הבינלאומי של הספורטאים היהודים".

הציור החמישי מוקדש לשנות הארבעים, והוא כולל לצד תלמידים בדרך לתלמוד תורה, גם פעילויות סיוע לפליטים מן הכיבוש הנאצי תושבי אירופה הכבושה.  ושום קהילה אמריקאית איננה יכולה ללא  נשות  "הדסה", הנראות מימין עולות לרכבת בלוס אנג'לס בדרך למסיבה של הארגון בסקרמנטו. 

שנות מלחמת העולם השנייה: מנסים לסייע לפליטים יהודים מאירופה.

שנות מלחמת העולם השנייה: מנסים לסייע לפליטים יהודים מאירופה.

שנות הארבעים היו נקודת מפנה בתולדות הקהילה היהודית בעיר: לאחר שתום מלחמת העולם השניה הכפילה הקהילה את גודלה ואף יותר. הכל בזכות חיילים יהודיים שהשתחררו משירות צבאי והעדיפו שלא לשוב לערי המזרח והמערב התיכון אלא להתיישב בדרום קליפורניה.

העשור הבא, שנות החמישים של המאה הקודמת, לא זכה משום מה לציור נפרד. אבל התרשמות, אמנם סובייקטיבית מאוד, מאותה תקופה הביא בשנת 1957 כתב "הצופה" אריה הורביץ שביקר בעיר בתקופת ראש השנה. הוא הזדעזע ממה שראו עיניו בק"ק לוס אנג'לס, בעיקר מן החיבור בין המסורת היהודית להוויה האמריקאית. חלק מפרנסי הקהילות בעיר, כך כתב, העדיפו לבחור חזנים לא על פי קולותיהם הערבים וניסיונם, אלא בהתאם לגזרתם. "אמרו כי היהודי האמריקאי המתקדם חפץ לראות המנהיג הרוחני את התגשמות האידיאלים שלו, והרי האידיאל האמריקאי כעת הוא לרזות, לרזות בכל מחיר. על כן הוא נלחם כל ימי חייו בזיעה ובעבודה קשה. ה'דיאט' בלעז הוא האופנה השלטת. על כן אין מקום לבעלי גוף על הבמה".

הורוביץ כיוון מן הסתם את חיציו לעבר הרפורמים. הוא ציטט עיתון יהודי מקומי בשם "הקול" שטען כי בכמה בתי כנסת לא מצאו יהודים מוכשרים להשתתף במקהלה ועל כן שכרו לחגים גם זמרים גויים. ובכלל, כתב הורביץ, ההכנות לקראת הימים הנוראים כללו "תופעות מכאיבות אחרות", כמו התחרות העזה בין בתי הכנסת. "'נשיא' אחד מודיע כי באולם יהיה 'מיזוג אויר'. בא שני ומפרסם על אחות מדופלמת שתשגיח על התינוקות, האחר מפרסם על מגרשי חנייה למכוניות. רב רפורמי הכריז מעל הבמה כי כל 'מעמבער'  יקבל כרטיס חנייה למכוניתו בצירוף לכרטיס הכניסה לבית הכנסת", כתב הורביץ.

הורוביץ בא לקלל ויצא מברך, משום שהדיווח שלו מעיד על ההיקף הגדול של הביקוש למקומות בתפילות הימים הנוראים, עד כדי כך שחלק מן הקהילות שכרו לצורך זה אולמות של בתי קולנוע. בעיניו, מן הסתם כאורתודוקסי, "התפילות בבתי הקולנוע גורמות לזלזול ולהשפלת כבוד התפילה. ליד בתי הקולנוע יכלו לראות גבאים מוכרים כרטיסים, ולא ידעת אם כוונתם לתפילה או, להבדיל, לסרט, והרי מיד לאחר תפילת המוסף החלה ההצגה של הקולנוע, ורבים נשארו אחרי תפילת 'עלינו' לחזות בסרט".

ועכשיו לציור השישי, זה של שנות הששים. התקופה מצטיירת בבירור. בני נוער יהודיים בהפגנת תמיכה בתנועת השלום בימים שאמריקה סערה סביב המלחמה בוייטנאם, וגם אירוע רב משתתפים בהוליווד (למעלה משמאל) לגייס תרומות לסיוע לישראל במלחמת ששת הימים. כן, וגם הרבנית הראשונה בעיר (משמאל).

שנות השישים הסוערות: נגד מלחמת וייטנאם, למען מלחמתה של ישראל.

שנות השישים הסוערות: נגד מלחמת וייטנאם, למען מלחמתה של ישראל.

הציור האחרון מתאר את המציאות בשכונה בשנת 1985. הוא כולל, בין היתר את מראה שדרת פיירפקס ליד ציור הקיר, מבט לצפון לכיוון הוליווד הילס; ציירים על פיגומים משלימים את ציור הקיר; תצוגה של ציור הקיר בהתקדמות, מראה פיגומים ועובדי ציור הקיר; שני גברים יהודים אורתודוקסיים לוחצים ידי בזמן הקניות בפיירפקס; נשים בשעת קנייה וקבוצה של תושבים מקומיים בהמתנה בתחנת אוטובוס בשכונה.

שנות השמונים: הרבה יהודים כבר עברו לחלקים של העיר.

שנות השמונים: הרבה יהודים כבר עברו לחלקים של העיר.

למעוניינים לבקר הכתובת היא  N Fairfax Ave & Oakwood Ave, Los Angeles, CA 90036  – והנה המקום במפת גוגל.

ולא נשכח כמובן את הקרדיט ליוצרים, המפיע בתחתית הציור האחרון. 

צויר ב-1986, שוקם ב-2012.

צויר ב-1986, שוקם ב-2012.

ליד השלטים פגשתי גבר מקומי בשם חיים. הוא נולד באזור ומכיר אותו היטב. לדבריו המשפחות הוותיקות של היהודים שהתבססו עברו מכאן לאזורים אחרים של העיר, אבל כאן נותרו עדיין משפחות יהודיות, בעיקר חרדיות. חיים המליץ לי לבקר בשדרה מקבילה, שדרת לה ברה, שם ישנם עדיין לא מעט בתי כנסת פעילים. 

ככה זה בלוס אנג'לס: אפילו גג של בית שמחות יהודי משמש לפרסומת לסרטים חדשים.

ככה זה בלוס אנג'לס: אפילו גג של בית שמחות יהודי משמש לפרסומת לסרטים חדשים.

 ובדיסנילנד, הפעם, לא ביקרתי. 

 

 

 

 

מודעות פרסומת
  1. יואב קרן
    27 ביולי 2013 ב- 12:00

    מרתק. כדאי להזכיר בין יהודי לוס-אנג'לס גם את מנחם מנדל דוליצקי, הזכור בעיקר כמחברו של הפיוט הידוע "אם אשכחך" ("ציון תמתי"). דוליציקי היגר מרוסיה לארה"ב בעקבות ה"סופות בנגב" וחי בלוס-אנג'לס כ-40 שנה, עד יום מותו. כששאלו אותו מדוע אינו עולה לארץ ישראל, הסביר: "אינני יכול לחיות בלי הגעגועים לציון"
    http://www.zemereshet.co.il/artist.asp?id=142

  2. 27 ביולי 2013 ב- 12:16

    תודה, יואב. זו נשמעת כמו תפישה מקובלת על רבים מציוני אמריקה…

  1. No trackbacks yet.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

המולטי יקום של אלי אשד

לכאן קל להיכנס אבל קשה מאוד לצאת .

מכון גנזים ע"ש אשר ברש

הבלוג של ארכיון "גנזים" של אגודת הסופרים העבריים, בעריכת יצחק בר יוסף

A Photographers diary of the Universe

I am a cell biologist, photographer, cyclist and hiker living in Jerusalem, Israel. In this blog I will describe and mainly depict past, current and future journeys to remote, and less remote corners of our beautiful home planet.

"נתונאות"

האתר הישראלי ל-DATA JOURNALISM

ספי הנדלר

על אמנות ולא רק. מהרנסנס ועד היום

משה הרפז

המתבונן: ככל שתרבו להתבונן כך תראו יותר!

עיתונאים

בלוג על מעמד העיתונאי בישראל

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.

%d בלוגרים אהבו את זה: