ראשי > כללי > זיכרונות מעולם אחר: מתי נהיה בארץ ישראל?

זיכרונות מעולם אחר: מתי נהיה בארץ ישראל?

היתה ודאי התרגשות גדולה באוויר באותו יום שני, 19 באפריל 1926. בגימנסיון העברי הסתיימה שנת לימודים נוספת והחופשה עמדה בפתח. תלמידות כיתה ח' – "הכיתה הרביעית" כפי שכונתה בגימנסיות שבהן למדו בכיתות ה' עד י"ב (משום כך נקראים עד היום תלמידי י"ב "שמיניסטים") – נפרדו מחברותיהן בכתיבה בספרי זיכרונות. "מהרו ללמוד שפתנו", כתבה הנערה רבקה ברודנה. "מהרו ללמוד תורתנו. אז נהיה מהרה בארצנו ובקרוב נבנה את בית מקדשנו".

גמנסיה 2

גמנסיה 2 - Copyהשורות שמובאות כאן נרשמו בספר הזיכרונות של פרל פלוטקין, ילדה בת 14. פרל היתה תלמידת מחזור השביעי ב"גימנסיון העברי שאבלי" בליטא (על העיר שאבלי וגורל יהודיה בשואה ראו בהמשך).

"חפצתי לבכות אך כלו הדמעות",  כתבה אחת החברות. "מפני צרות בת עמי המרגיזים אותי. חפצתי לברוח, למצוא לי מנוח. אבל בכל מקום מגרשים אותי יען שיהודי אני".  הטקסטים מדברים בעד עצמם. מהמילים נושבת הרוח הציונית שספגו בבתי הוריהן ובגימנסיון. קשיי הגולה, החלום על ארץ ישראל,  והכיסופים למקומות עליהן למדו. וגם ברכות בעניינים שבלב, כמו מציאת בן זוג.

יען יהודי אני

יען יהודי אני

את התצלומים הללו קיבלתי מחברתנו אתי דגון-גפן, בעת השבעה על מות אמה, פרל פלוטקין שהיתה לימים לפנינה דגון, שהלכה לעולמה לפני שבועות אחדים בגיל 101. פנינה ז"ל שמרה את ספר הזיכרונות במשך השנים, וכך זכינו להתבוננות מאוחרת כזו בשורות שנכתבו לפני 87 שנים.

לעבוד את אדמת ארצנו הקדושה

לעבוד את אדמת ארצנו הקדושה

פרל-פנינה השלימה את לימודיה בגימנסיון העברי בשנת 1931. ארבע שנים אחר כך מימשה את איחוליה של חברותיה ועלתה ארצה. את היתר הכניסה לפלשתינה, שהייתה אז בשלטון המנדט הבריטי, קיבלה בסיוע האוניברסיטה העברית, אליה נרשמה.

ציונות וחינוך גבוה

קודם התשלום: ציונות וחינוך גבוה

פרל הותירה מאחור את אמה (אביה נפטר כשהיתה פרל בת 16) ואת שלוש אחיותיה הצעירות. היא הגיעה ארצה באוקטובר 1935 כדי להתחיל בלימודי הספרות באוניברסיטה העברית, בקמפוס שנחנך בעשור הקודם על הר הצופים. לאחר שנה, אולי בגלל קשיים כלכליים להתקיים כאן לבד, עזבה את הלימודים וירדה לתל-אביב. את פרנסתה בעיר העברית הראשונה מצאה תחילה בבית הקפה קפולסקי, לשם ביקשה מבני משפחתה וחבריה שנותרו בליטא  לשלוח את המכתבים עבורה .

ןבקרוב נבנה את בית מקדשנו

ןבקרוב נבנה את בית מקדשנו

שנים אחדות אחר כך מצאה פנינה משרה אחרת, בחברת ביטוח "ציון", שמשרדיה שכנו אז ברחוב אלנבי 120. לימים נרכשה "ציון" על ידי חברת הביטוח הראל. היא היתה עובדת מסורה ומוערכת שהתמידה בעבודתה יותר מחצי מאה, ופרשה רק כשהגיעה לגיל 82.

בדרך אל הכותל

בדרך אל הכותל

בתל אביב מצאה גם אהבה, בדמותו של בועז דגון (פישלר), שעלה מרומניה ב-1941. הוא היה דוקטור למשפטים אבל את פרנסתו – לאחר שירות צבאי – מצא במשרדי אגף המכס. הוא עבד ב"בית המכס", הניצב עד היום ברחוב הרכבת בתל-אביב.  שבע שנים לאחר שהכירו הם נישאו.

החלום התגשם. פנינה דגון בתל אביב

החלום התגשם. פנינה בתל אביב

הרחק מליטא. פנינה בתל אביב

הרחק מליטא. פנינה בתל אביב

שני ילדים נולדו לפנינה ובועז דגון. הבכור רמי נהרג בהיותו חייל בנח"ל בנובמבר 1970 בתאונת דרכים בכביש הסרגל בדרכו ליחידתו ברמת הגולן. חמש שנים אחר כך הלך לעולמו בעלה בועז.

פנינה האריכה ימים. בשנה שעברה חגגה את יום הולדתה המאה. המשפחה תיעדה את תולדות חייה באלבום, וערכה מסיבת יום הולדת רבת משתתפים. בתה אתי שחזרה את מסלול חייה של אמה ושיבצה בו את הברכות מאלבום הזיכרונות מאותו יום באפריל 1926. את ברכתה חתמה במילים הבאות:

"אני רוצה לסיים בזיכרון שנגע ללבי במיוחד. כתבה לך לאה גולד: 'נדבת האדם הכי גדולה היא נדבת הלב והשתתפות נאמנה. הרצון להושיע גם מבלי היכולת, יקר מכל עזר בלי רצון'. נראה לי שמילים אלה מלוות אותך כל חייך ואפשר לומר שהיו נר לרגלייך. לא רק כאם ורעיה, אלא כאדם שיש בו רגישות לזולת. אני רוצה להאמין שהורשת את נדבת הלב שבך גם לנו. אנחנו מנסים להוריש אותה לילדינו, והם שיעבירו זאת הלאה.  ומי ייתן ותכונה זו שיש בך, תהיה נחלת הכלל – גם אם זה נשמע בומבסטי".

פנינה בארץ

שאבלי: מסירותם של אנשי היודרנראט  

וכמה מילים על שאבלי, העיר בה נולדה פנינה דגון ובה נכתבו הזיכרונות המובאים כאן. מי שיחפש אודותיה בגוגל ובמקורות אחרים ייתקל בצורות כתיב שונות ומגוונות. שבלי, שאבלי או שאוולי, שאולאי. הנוסח הלועזי הנפוץ הוא Šiauliai. מדובר בעיר הרביעית בגודלה בליטא. אחד האתרים המפורסמים באזור העיר – "גבעת הצלבים" שבה נעוצים רבבות צלבים מאז המאה ה-19. הגבעה הפכה לאחד מסמלי המחאה של הליטאים נגד הכיבוש הסובייטי.

שאבלי היתה מרכז יהודי מפותח, וקיומו של הגימנסיון העברי הוא רק עדות אחת לכך. בשנות השלושים גברו בעיר הרוחות האנטישמיות. ב-1934 הסתערו צעירים ליטאים לאומנים על מרכזי תנועות הנוער היהודיות שפעלו בעיר – השומר הצעיר, בית"ר, המזרחי, הציונים הכלליים, מכבי ועוד – פצעו פעילים יהודים רבים וריסקו את הרהיטים והציוד במקום. אחר כך הותקפו יהודים גם ברחובות העיר.

פנינה, שעלתה ארצה כשנה לאחר האירוע, נחלצה מגורלן של רבות מחברותיה שנותרו בליטא בשנות השואה. כמו ביתר ערי ליטא – מרבית יהודי שאבלי נרצחו.  לאחר הכיבוש הנאצי ב-1941 הוקם בעיר גטו, שהפך מאוחר יותר למחנה ריכוז, שאליו הועברו יהודים מאזורים סמוכים במדינות הבלטיות. אחד מבניה הידועים של קהילת שאבלי היה דב שילנסקי: בעת הכיבוש היה מחברי המחתרת בגטו בעיר, ואחר כך נשלח על ידי הנאצים למחנות ריכוז. לימים תיעד את השנים ההן בשני ספרים "מוזלמאן" (1980) ו"חשכה לאור היום: מאבקו של צעיר ציוני בליטא ובמחנות " (2006). כחבר אצ"ל עלה ארצה על סיפון "אלטלנה" ובשנים 1988 עד 1992 כיהן כיושב ראש הכנסת.

לגטו שאבלי מקום חשוב בתולדות היודנראטים – מוסדות ההנהגה היהודית שהוקמו בפקודת הנאצים בערים השונות. התנהגותם של חברי היודנראטים משמשת נושא לדיונים ומחלוקות כבר שנים רבות, וזכורה בין היתר הביקורת החריפה של הוגת הדעות חנה ארנדט  על שיתוף הפעולה שלהם עם הנאצים. בשנות החמישים פרסם אליעזר ירושלמי, את המסמכים שאסף במהלך המלחמה את האירועים בגטו בספרו "פנקס שבלי – רשימות מגטו ליטאי 1944-1941".

ירושלמי חשף אז את התנהגותם יוצאת הדופן של אנשי היודנראט באוגוסט 1942, לאחר שנצטוו על ידי הנאצים למסור לידיהם 50 יהודים שיוצאו להורג כעונש על הברחת תפוחים לגטו. לאחר דיון ממושך החליטו אנשי היודנראט לא לשלוח יהודים אל מותם – אלא להודיע למושל הנאצי כי הם עצמם יהיו אלה שיתייצבו בפניו כדי לשאת בעונש.

בסופו של דבר החליט המושל להמיר את עונש המוות הקיבוצי בקנס. על האירוע ראו במאמרה של ד"ר לאה פרייס מהמכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם.

עוד משהו: על הכיסופים למקומות הקדושים

ובחזרה לרישומים בספר הזיכרונות של פרל פלוטקין.

קבר רחל וגם בית אל

קבר רחל וגם בית אל

יהיו ודאי מי שיטענו:  הכיסופים העולים מן הטקסטים לכותל המערבי, לבית המקדש, לקבר רחל, אפילו לחרמון הם עדות לעוצמת הקשר עם אתרים אלה – ומשום כך לא יעלה על הדעת שמדינת ישראל תתנתק מהם.

אני חולק על הגישה הזו. כפי שכתבתי כאן בעבר, מה שהחזיק את עם ישראל במשך דורות בגולה היו החלומות על מקומות אלה כסמלים רוחניים. זה היה כוחם. לא השמירה הפיזית על מבצרי בטון גסים כקבר רחל כיום.

הנוכחות הגשמית באתרים אלה – בעיקר אם היא נעשית במחיר סיכול אפשרות לשלום או תוך הסיכון הדמוגרפי הכרוך בהפיכת ישראל למדינה דו-לאומית – אין ולא כלום עם מימוש הציונות.

רישומי הנערות טקסטים בספר הזיכרונות של פרל-פנינה נוגעים ללב. הם גם מסמך היסטורי: עדות להלכי הרוח בגולת ליטא, כמו במקומות אחרים באירופה באותן שנים. אבל תהיה זו טעות חמורה להסיק מהן מסקנות פוליטיות לגבי ההווה.

 חזונן של הנערות משאבלי התגשם במאי 1948, גם ללא קבר רחל והכותל המערבי.

  

 

 

 

 

מודעות פרסומת
  1. ד"ר לאה הבר גדליה
    2 ביוני 2013 בשעה 11:03

    אהבתי את הספור ואהבתי את המסקנות…..

  2. עדיאל לוי
    23 באפריל 2014 בשעה 10:01

    לשאת את זיכרון הכותל המערבי, מערת המכפלה וקבר רחל כ"סמלים רוחניים", ולוותר עליהם פיזית ,כמו לאהוב אשה אהבה אפלטונית. באותה מידה ארץ ישראל כולה היא "סמל" לעבר עתיק מפואר, שלא הגיוני להקריב בעבורו קורבנות אלא לשמר אותו בלב, ולחיות…. בברלין או ניו יורק. אל תלעג ל"חלומות" בזכותם של כל החולמים והמתפללים מדורי דורות אנו כאן היום ולא באנו לכאן כדי להתנכר למשאת נפשם של כל הדורות, דווקא כשהנסיבות ההיסטוריות (להשקפתך) או ההשגחה העליונה (לאמונתי) השיבתנו לנחלת אבותינו. אותו בטחון מדינת ישראל או שמירה על הרוב היהודי שלה (כאילו אתם דואגים לו, עם ילד + שני כלבים) לא ראינו שגדל עם "הסכם אוסלו" או "חזון שתי המדינות לשני עמים" (אש"ף + חמאס), אדרבה! ככל שנסוגונו, ספגנו אבדות יותר ויותר. ברחנו מעזה והחרבנו את גוש קטיף, ואנחנו מקבלים טילים על אשדוד רחובות באר שבע ו…תל אביב. עד אנה תתעלמו מהמציאות ותתכחשו לעצמכם!

  3. 23 באפריל 2014 בשעה 11:17

    אינני לועג חלילה לחלומות של איש.
    אני רק סבור שהאחיזה הפיזית במבצרי בטון כמו קבר רחל, אין לה ולא כלום עם המהות של מדינת ישראל והרעיון הציוני, שהתגשמו היטב במאי 1948.
    עם ששואף למולדת זקוק לסמלים כמו קבר רחל בתמונה על הקיר, מחוז געגועים. אבל כאשר מדובר במדינה מודרנית המיסטיקה וההאחזות במקומות גשמיים היא מיותרת.
    גם מבחינת הדת: אני מעריך אנשים עם אמונה רוחנית עמוקה, שבאה לביטוי בעיקר בהתנהגות מוסרית ראויה. מנגד, החיבור לאבנים – מעורר זכרונות מעבודת אלילים של ימים קדומים.

  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

המולטי יקום של אלי אשד

לכאן קל להיכנס אבל קשה מאוד לצאת .

מכון גנזים ע"ש אשר ברש

הבלוג של ארכיון "גנזים" של אגודת הסופרים העבריים, בעריכת יצחק בר יוסף

A Photographers diary of the Universe

I am a cell biologist, photographer, cyclist and hiker living in Jerusalem, Israel. In this blog I will describe and mainly depict past, current and future journeys to remote, and less remote corners of our beautiful home planet.

"נתונאות"

האתר הישראלי ל-DATA JOURNALISM

ספי הנדלר

על אמנות ולא רק. מהרנסנס ועד היום

משה הרפז

המתבונן: ככל שתרבו להתבונן כך תראו יותר!

עיתונאים

בלוג על מעמד העיתונאי בישראל

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.

%d בלוגרים אהבו את זה: