חלון לעמק איילון

פקקי תנועה במעלה הדרך לירושלים, וגם התאורה המופלאה של שעה לפני השקיעה, מובילות לפעמים את הנוהג הביתה  אל המרחבים והשדות שלצד הדרך.
התצלומים הבאים, שיובאו כמעט בלי טקסט, צולמו בעמק איילון בואכה שער הגיא. דרכי העפר מתפתלות בין כרמים למלוא רוחב העין ובשולי יערות של עצי מחט.  יש גם היסטוריה: ציונים לכמה אתרים מימי מלחמת השחרור.  ואפילו אנדרטה אחת לאיש של שלום. והכל בתצלומים, כמעט בלי מילים.

תמיד היו כרמים בעמק איילון, שם גידלו הנזירים ממנזר לטרון את הענבים ליין שלהם. אבל עכשיו מתפשטים מרחבי הגפנים לכל עבר. מה שמעניק לעמק איילון, על רקע ההרים מראה של – הרי אי אפשר להשתחרר מהקלישאות  –  מיני טוסקנה.  

מיני הענבים מגוונים, כפי שמעידים שלטי הפלסטיק בקצות השורות הישרות של הגפנים הבוהקים בשמש.

ממש בסמוך לכאן עברה דרך בורמה, זו שבאמצעותה הגיעה אספקה לירושלים הנצורה בשנת 1948.

פחות מוכרת ממנה היא "דרך האיילות", שגם היא שימשה בימים שאחרי הכרזת המדינה נתיב לכמה שיירות לירושלים.

ועדיין בתש"ח: מרחוק, קצת מטושטש, מבנה הבטון של משטרת לטרון, המשמש עתה כמוזיאון השיריון.

עד כאן מלחמות. 

ועכשיו לאנדרטה לאיש השלום, שהמריא במטוסו "שלום 1 למצרים" ב-1966, ואחר כך פצח בשידורי "קול השלום" על ספינה מול חופי תל-אביב בשנת 1973, וחנך בכך את עידן שידורי הרדיו הפיראטיים בארץ הקודש. האנדרטה ניצבת ביער סמוך ליישוב היהודי-ערבי הייחודי נוה שלום.

תזכורת, רב-לשונית כראוי, למטיילים במקום.

ועוד אחת, אם חשבתם לשלוף את הרובה ולצוד כאן פילים או נמרים.

כדי להשלים את החוויה האיטלקית, ולשוב לקלישאה הטוסקנית, שני מבטים אל מנזר לטרון, הראשון מזווית מפחות מוכרת, ממרומי הגבעה של נווה-שלום, והשני מחצר המנזר, בתאורה של שעת אחר הצהריים.

על אנדרטה מרשימה לסובלנות בין דתית, ערך נשכח בימים לוהטים אלה, כתבנו כאן בבלוג בעבר. 

ולסיום: שמש לא בגבעון אלא בעמק איילון, מעט לפני השקיעה.