ראשי > יום העצמאות, כללי > סעודת יום העצמאות: ארוחת חג בכור ההיתוך

סעודת יום העצמאות: ארוחת חג בכור ההיתוך

פרופ' ב"צ דינור

פרופ' ב"צ דינור

אל תצפו כאן למרשם משובח לשיפודים על האש ליום העצמאות, גם לא לסלט לאניני טעם.

זה סיפור על תבשיל שהוקדח. ארוחה חגיגית שאיש כמעט לא אכל.

זה היה עוד אחד מאותם ניסיונות ליצור סמלים לאומיים בידי השלטונות. חלק ממבצע הנדסת האנוש המכונה "בניין אומה". עוד בול עץ שנועד להעצים את האש שמתחת ל"כור ההיתוך".  השף של הסעודה הזו היה, כמו בניסונות דומים אחרים בשנותיה הראשונות של המדינה,  בן-ציון דינור. פרופסור, היסטוריון ציוני בכל רמ"ח אבריו, שכיהן גם כשר החינוך והתרבות מטעם מפא"י.

הכל מתחיל בשאלה: מהו חג לאומי ואיך מציינים אותו. למרבית החגים הדתיים התעצב במשך השנים קובץ מנהגים מוכר: בסוכות בונים סוכה, בחנוכה מדליקים נרות ומשחקים בסביבונים, בפסח עורכים סדר ואוכלים מצות. אבל מה לגבי חג לאומי שאיננו דתי, ברוח הציונות המודרנית?  החיפוש אחר תכנים הולמים מלווה את יום העצמאות כמעט מראשית ימי המדינה. אחרי ההתלהבות הראשונית של מימוש חזונו של הרצל, צריך היה לעצב את הסמלים שיעניקו לציבור חוויה משותפת, מאחדת. טקסים ואירועים שגם ימחזרו מדי שנה את הערכים הציוניים, אלה שביקשה להחדיר באותם ימים האליטה השלטת.

מתוך חוסר הסדר שליווה את עיצובם של יום העצמאות ויום הזיכרון בשנים הראשונות – שבהם באו לעולם והסתלקו עד מהרה "יום המדינה" וגם "יום הצבא" בכ' בתמוז – עלה רק סמל אחד ברור: הצבא. מלחמת השחרור טרם תמה, וכבר ביולי 1948 נערך מצעד צבאי בתל-אביב. וכך גם ביום העצמאות הראשון באייר תש"ט ("המצעד שלא צעד"). כך התעצבה המסורת שצה"ל הוא מוקד החג, הסמל העיקרי של הלאום ושל המדינה הצעירה, ואולי גם החוט המקשר היחיד בין מרבית (לא כל) שבטיה ופלגיה של האומה.

ב-1955 החליט השר דינור שצריך בכל זאת להעניק תוכן ליום העצמאות לבד ממצעדים ומסדרים צבאיים. כך בא לעולם הרעיון של "סעודת יום העצמאות". הציבור הישראלי התוודע לראשונה לרעיון לכונן ארוחה לאומית טקסית, שתפריטה וטקסיה יהיו אחידים, זמן לא רב לפני יום העצמאות השביעי, בשנת 1955. במרץ באותה שנה כינס שר החינוך בן-ציון דינור עשרות אנשי רוח – או כלשון הדיווח ב"דבר" "סופרים ועסקני תרבות מכל חלקי הארץ" – כדי לדון ב"קביעת דמותו של חג העצמאות".

חוברת לכל ביתדינור הציג את חזונו: אירוע לאומי-משפחתי, הדומה בחלק ממרכיביו לארוחת הסדר, עם חומרי קריאה מתאימים שיפורסמו בחוברת מיוחדת. ארוחת החג הטקסית שהציג השר כללה לא רק אימוץ מרכיבים מפסח, אלא גם מחנוכה: הדלקת נרות כמספר שנות המדינה. דינור לא חשב הרבה על העתיד: אילו התממש חזונו היינו צריכים השנה להדליק בכל בית 65 נרות.

במיטב המסורת של "המדינה המחנכת" לא הסתפק דינור בחוויה משפחתית: לדבריו שצוטטו ב"דבר" לצד שולחן החג אמור היה להיות מוצב גם מקלט רדיו, ובעיצומה של הסעודה אף ייזכו אזרחי ישראל להאזין לנאומי חג מיוחדים של נשיא המדינה ושל ראש הממשלה.

דינור קיווה כנראה כי כל "סעודת העצמאות" תהיה משודרת במקביל ברדיו. כך ביקש לנצל  את כוחו של המדיום האלקטרוני כדי ליצור חוויה בו-זמנית מלאה, שבה יטול חלק הציבור כולו. זה היה מימוש חלומו של כל מי שמבקש "לייצר מסורת", כביטוי שטבע ההיסטוריון הבריטי אריק הובסבאום: בשבע בדיוק יתיישב כל העם לשולחן הערוך בחדרים מקושטים בעלים ירוקים, לצד הרדיו הפתוח.

החלק הטקסי אמור היה להימשך שעה בדיוק. בסיומו תשודר תוכנית קצרה נוספת ליום העצמאות, ומשום כך הסביר השר כי יהיה צורך לדחות את מהדורת החדשות של השעה שמונה בחמש עד עשר דקות.

דינור אמר כי על פי הצעתו תפריטי הארוחה ישודרו ברדיו לפני יום העצמאות על ידי מחלקת התזונה של משרד החינוך, והשר עצמו ישלח אגרת להורי התלמידים כדי להדריכם לקראת האירוע.

אם חשבו הסופרים ועסקני התרבות שטרחו ובאו לכנס ששר החינוך מתבקש להיוועץ בהם, גילו שמשרד החינוך כבר עבר לשלב הביצוע. כחודש אחר כך כבר הופיעה בחנויות החוברת "מקראי חג", שכלל את הטקסטים שאמורים להיות משולבים בסעודת החג.

מגד כתב, ב"ג גנז. 1952

מגד כתב, ב"ג גנז. 1952

את "מקראי החג" ערך אברהם אבן-שושן, האיש והמילון, ומרבית פרקי הקריאה נכתבו בידי המשורר יצחק שלו. שולבו בחוברת גם קטעים שעובדו מתוך הגדת העצמאות שכתב הסופר אהרן מגד בשנת 1952, ואשר נגנזה בהוראתו של דוד בן-גוריון. נכללו ב"מקראי חג" דברי שירה של אורי צבי גרינברג, יעקב  פיכמן , חיים גורי, יצחק שלו, נתן אלתרמן  וש' שלום.

בניגוד להגדה של מגד, שהוצאה על ידי צה"ל והושלכה לפח ככל הנראה בשל אולטימטום של הרב הראשי לצה"ל אלוף משנה שלמה גורן, בחר הפעם דינור בדרך מתוחכמת יותר: לא פרסום ממשלתי, אלא חוברת שהוצאה לאור על ידי התאחדות הוצאות הספרים העבריות בישראל "על פי הצעת משרד החינוך והתרבות". היא גם נקראה "מקראי חג" ולא "הגדה", שם שעלול להעמיד אותה בשורה אחת עם ההגדה של פסח.

מי משמבקש לראות את החוברת עצמה יכול לעשות זאת בימים אלה הודות לאתר החדש של הספרייה לאומית. שם מוצגת "מקראי חג"  במלואה.

לא הגדה, רעי. רק מקראי חג

לא הגדה, רעי. רק מקראי חג

דינור אולי נמנע במכוון מן השימוש בשם "הגדה", אבל הטקסט נראה ונקרא כהגדה לכל דבר. וכך נראה העמוד הפותח של החוברת, תחילת הדברים שיש לקרוא בליל החג. השיר המופיע באמצע העמוד, "החיים בזכותם אומרים" נכתב על ידי אורי צבי גרינברג:

הקירות יקושטו בדגל המדינה ובסמלה, בתמונות המנהיגים עטורות עלי זית.

הקירות יקושטו בדגל המדינה ובסמלה, בתמונות המנהיגים עטורות עלי זית.

וכך נמשכת ההגדה עם קיצור ההיסטוריה, ימי היסורים והמלחמה – ועד הניצחון. עם ישראל זכה בעצמאותו.
ומה עם הקניידלך, כפי שנהוג לשאול בפסח. הנה התפריט הרשמי שהוצע לארוחת החג על ידי משרד החינוך והתרבות לצד מקראי החג. המנה הראשונה – "קציצות חלמית במיץ עגבניות". החלמית היא החובזה שנכנסה לתפריט  "לזכר מצור ירושלים". זה הירק שבימי המחסור הקשים בעיר הנצורה בשנת 1948 היו תושבים שקטפו והכינו ממנו קציצות ושאר מאכלים.

המנה השנייה תהיה במיטב המסורת היהודית – "מרק צח מירקות עם כיסוני בשר". על פי הדיווח בעיתון "חרות" הכיסונים הם "סמל למכות שהנחתנו על אויבנו, בהתאם למסורת היהודית המקשרת אכילת כיסונים עם מתן מכות" (?).

המנה העיקרית המוצעת היא "תרנגולת ממולאה בבורגול או באורז" אבל החלק החשוב בה הוא התוספת – ירקות בשני סגנונות שנועדו "לסמל את מיזוג הגלויות וההתקרבות בין מזרח למערב". מהמערב הגיעו "גזר ואפונה מאודים", ומהמזרח "קישואים מטוגנים במיץ עגבניות". היה זה, אם תרצו, כור היתוך גסטרונומי, מין פיוז'ן לאומי. ואחר כך – הקינוח: לפתן פירות בלתי מבושלים ו"עוגת שבעת המינים", שתסמל גם היא את קיבוץ הגלויות וגם את פירותיה של הארץ.

ואין חג נטול אלכוהול. בארוחה הטקסית יורמו שלוש כוסות. הראשונה – לחיי המדינה ומוסדותיה. השנייה לחיי צה"ל. והשלישית – אם יישאר יין אחרי האיחולים והברכות למוסדות הלאומיים הללו -תורם לחיי תושבי ישראל, הוותיקים והעולים החדשים. מן הסתם היה זה "יין פטישים" אדום מתוק.

אבל מי שחשב שהרעיון לייצר חוויה לאומית משפחתית אחידה יעלה יפה, כנראה שאינו מכיר את פניה של מדינת ישראל וגם לא של המסורת היהודית. הסכמה? נוסח אחיד? לא בבית ספרנו. עוד קודם שנערכה ארוחת החג הראשונה במתכונת החדשה, החלה ההסתערות המילולית של מתנגדי ההגדה לבית דינור.

ההתקפה באה גם הפעם, ולא במפתיע, מן הציבור הדתי. "הצופה", יומון המזרחי (לימים המפד"ל), הקדיש לחוברת טור שכותרתו "הצ'יזבט של שר החינוך". החוברת, כך כתב מי שבחר בשם העט שי"ן, היא לא פחות מ"חלול קדושת מדינת ישראל" ולכן אסור להכניסה לבית יהודי. את הטקסט תיארו כך: "צ'יזבט כתוב בלשון נמלצת מלאכותית, אין בו כול חותם של פשטות עממית נלבבת אין בו כל תום נפשי. אין בו שמץ של אמונה".

עיקר הביקורת היתה על כך שהקדוש ברוך הוא כלל אינו מופיע בחוברת. ש"מעמד דתי נשגב כשיבת ישראל" נתגלגל בפרסומו של משרד החינוך "לחיבור מליצי חילוני מיובש". וכך קטל כותב המאמר את החוברת: "אנו בנינו, אנו לחמנו, אנו כבשנו, אנו הנסנו, אנו העלינו – זמזום בלתי פוסק של גבורה יהירה, קטנטונת, והוא שאמרנו: סגנון הצ'יזבטים בז'ורנלים מסוימים… שכן מהי מדינת ישראל בלי כל קשר לאלוקי ציון וירושלים?". אגב, בניגוד לביקורתו של שי"ן, יש בטקסט לפחות שיר אחד בו מופיע ה'.

אם לא בטקסט אז בשיר. הקב"ה דווקא מופיע.

אם לא בטקסט אז בשיר. הקב"ה דווקא מופיע.

עוד סיפר בעל הטור שי"ן כי הרב ר' צבי יהודה הכהן קוק – "כאחד מיחידי הסגולה שראה את הגילוי האלוקי במלחמת החירות ובכינון ממלכתנו – פרץ בבכי מר למראה החיבור, שיש בו לדבריו משום חירוף וגידוף מערכות ישראל".

35,000 עותקים נרכשו

35,000 עותקים נרכשו

למרות זאת – ואולי דווקא בגלל המחלוקת שהייתה גם אז מקדם שיווק יעיל  – דיווח מעריב בערב יום העצמאות על הצלחה מסחררת לחוברת. לא ברור בכמה בתים אכן התיישבו לשולחן לפי מנהג בית דינור. הסופרת נאוה סמל כתבה לפני שנים אחדות על ההגדה הזו שמצאה בעזבונו  של אביה, יצחק ארצי ז"ל, אך ציינה כי לא זכור לה מילדותה שאכן נערכה סעודה כזו.

היו גם מבקרים שחבטו בחוברת לאו דווקא מטעמים דתיים. ב"מעריב" כתב דוד לאזר  כי הטקסט היבשושי הזכיר לו את מאמרי המערכת של "דבר". "חסרה היא כל שמץ של חן וקלות", כתב על החוברת. " אין בה אף קורטוב של נוסח עממי, אף טיפה של הומור ובדיחות דעת – כראוי לחג שמח כל כך".  על כן הציע דווקא לשלב בה  קצת צ'יזבטים  של הפלמ"ח ושירי של חיים חפר.

פלמ"ח? בדיוק על העניין הזה קפץ מעורו כותב ב"חרות", שבחן את הטקסט בשבע עיניים וכינה אותה "הגדת הכזב" משום שהיא מהללת, גם אם במרומז את "זרוע המשמר" (השומר), את "זרוע המגן" (ההגנה) ואת "זרוע המחץ" (הפלמ"ח), שבעיני אנשי חירות "נשקן העלה חלודה בימי המרד". ואין בה לטענתו שום אזכור של  לוחמי המחתרת – אצ"ל כמובן –  שהם "מקימיה האמיתיים של המדינה".

וחזרה לדתיים. "הצופה" המשיך לשפוך אש וגופרית על החוברת. עד שאחד הקוראים שיגר מכתב נוזף למערכת: מספיק לצעוק געוואלד. "הגיעה השעה להפסיק את הנוהג של צעקות ומתיחת ביקורת על מעשי אחרים גם כאשר אינם טובים ונכונים" אלא צריך לקום ולעשות. אנשי המזרחי, באמצעות המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, אכן הפיקו חוברת אחרת, הקרויה "תיקון יום העצמאות" העושה חסד עם הקב"ה וזכויותיו על המפעל הציוני. זו הופיעה גם בשנים הבאות בכמה מהדורות ואף תורגמה לאנגלית והופצה לקהילות יהודיות בחו"ל. ואילו סעודת העצמאות צללה לתהומות השכחה.

הגרסה הנגדית: יום עצמאות כהלכה

הגרסה הנגדית: יום עצמאות כהלכה

מדוע נכשל השר דינור בניסיונו לייצר יש מאין דפוס לאומי לחגיגת יום העצמאות?

בעיקר משום שצדק שי"ן, בעל המאמר הזועם ב"הצופה":  נוסחאות חג אין מזמינים אצל מחברים, אלא "הם נוצרים כאילו מאליהם, מתוך קשירת הווה לעבר ומזיגתם בצינורות סמויים מהעין, שדרכם מעביר דור לדור חוויותיו, הרגשותיו".

גם בלי שימת הדגש על המימד הדתי – שי"ן כנראה צדק. אבל פרשת "מקראי החג" מעידה לא רק על הכישלון לייצר מסורת בדרכים רשמיות. היא גם מלמדת שאז כמו היום, מעט מאוד דברים מאחדים את הציבור הישראלי. פעם היה הצבא מוקד חגיגות יום העצמאות. בינתיים לא נמצא לו שום תחליף. ואנחנו נשארנו עם עשן המנגל, מהלומות פטישי הפלסטיק ותרסיסי הקצף.

חג שמח.

מודעות פרסומת
  1. עידו
    13 באפריל 2013 ב- 21:48

    במאמר מאיר העיניים הזה מובאת דוגמא מצוינת לעוד נסיון לפתח את הדת האזרחית הישראלית, במסגרת המהלך הבן גוריוני של 'בנין אומה' בכלל ובאמצעות דת אזרחית בפרט, בשנות החמישים של המאה העשרים. המהלך נכשל, למרות שלא נקט באסטרטגיה של 'עימות' ביחס לאינוונטר הערכים והסמלים היהודי המסורתי אלא באסטרטגיה 'סלקטיבית' (זאת, בניגוד לנסיון ההסטורי – הקודם לו – ליצור בתקופת הישוב דת אזרחית עברית עם גוון סוציאליסטי, תוך עימות עם המסורת האתנו תרבותית השורשית היהודית).
    הכשלון נבע מכך שהמהלך היה כל כולו הנחתה ממסדית דוקטרינרית 'מלמעלה'. מסתבר שבחברה דמוקרטית ביסודה, דת אזרחית מצליחה לקבל אחיזה רק כאשר בחלק משמעותי של אינוונטר הערכים והסמלים שלה היא נובעת 'מלמטה'. הדת האזרחית האמריקאית מוכיחה זאת, ויתכן שגם הדת האזרחית שהתפתחה בישוב לפני קום המדינה מוכיחה זאת (היא ננטשה ע"י בן גוריון רק אל מול השתנות הנסיבות – עצם הקמת המדינה והאתוס הממלכתי שנדרש כתוצאה מכך, והצורך לקלוט עליות גדולות מאוד מהמזרח, מסורתיות מובהקות ובעלות שונות עדתית ותרבותית טבועה אל מול רובו של הישוב הקיים).
    הממסד יכול לתרום לדת אזרחית הצומחת מלמטה, לכוון ולעודד אותה, אבל התרומה הממסדית 'מלמעלה' צריכה להיות הדרגתית ומשנית. את עיקר העבודה יש להשאיר לכוחות 'שוק הרעיונות' והחברה האזרחית.
    עם זאת, ועם כל ההסתייגות מהנסיון ליצור דת אזרחית כמקדם של לכידות לאומית, כפי שהודגם במאמר, לדעתי אסור לבטל או להמעיט בחשיבות של בנין אומה, פיתוח זהות לאומית ודת אזרחית, כאז כן עתה. לדעתי, גם בעידן פוסט מודרניסטי השורר במערב, חיוניותו של הרעיון הלאומי קיימת, וביתר שאת בתנאים הגאופוליטיים של ישראל. החשיבות של בנין אומה בישראל, ע"י בניית זהות לאומית ישראלית (שזהויות אחרות – אתנו תרבותיות ודתיות, פרטיקולריות הן משלימות לה) היא עצומה, קיומית ממש, בהתחשב בתופעות המיגזור והשסעים הצולבים בהיבטים רבים בחברה הישראלית.
    דת אזרחית יכולה להיות מכשיר רב עוצמה למטרה זו. השאלה היא מה היא הדרך הנאותה לכך, בתנאים של חברה דמוקרטית ופלורליסטית. לי נראה שהאסטרטגיה הנחוצה היא צמיחה של דת אזרחית 'מלמטה', קודם כל ע"י עידוד ליצירת שיח אודות זהות לאומית ישראלית ודיון בתכניה באמצעות ארגונים של החברה האזרחית. אלה יעצבו תודעה אזרחית ותכנים שיזכו בהדרגה להכרה צבורית, ויתמסדו בסופו של דבר בדפוסים ובסמלים, גם בסיוע הגורמים המוסדיים המדינתיים. אלה יארגנו את הזהות הלאומית, שתתפתח במקביל וכחלק מהדת האזרחית, לזהות לכידה אך מספיק פתוחה וגמישה להכיל זהותיות אתנו פרטיקולריות קיימות, כזהויות משלימות. ובא לציון גואל…
    תפקידו הראשוני של הממסד הממלכתי בהקשר הזה, הוא להיות מודע לחשיבות הנושא, ולאפשר לכוחות החברה האזרחית את התנאים והאמצעים הדרושים לה לצורך קידום המהלך.

  2. מירי
    23 ביולי 2013 ב- 11:40

    באיזו שנה נכתב השיר החיים בזכות ..אומרים? מישהו יודע?

  1. No trackbacks yet.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

המולטי יקום של אלי אשד

לכאן קל להיכנס אבל קשה מאוד לצאת .

מכון גנזים ע"ש אשר ברש

הבלוג של ארכיון "גנזים" של אגודת הסופרים העבריים, בעריכת יצחק בר יוסף

A Photographers diary of the Universe

I am a cell biologist, photographer, cyclist and hiker living in Jerusalem, Israel. In this blog I will describe and mainly depict past, current and future journeys to remote, and less remote corners of our beautiful home planet.

"נתונאות"

האתר הישראלי ל-DATA JOURNALISM

ספי הנדלר

על אמנות ולא רק. מהרנסנס ועד היום

משה הרפז

המתבונן: ככל שתרבו להתבונן כך תראו יותר!

עיתונאים

בלוג על מעמד העיתונאי בישראל

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.

%d בלוגרים אהבו את זה: