"יפרחו אלף פרחים" – לא מה שחשבתם

מלכודת לאינטלקטואלים. מאו

"יפרחו אלף פרחים" – הוא אחד מאותם ביטויים שגורים ומוכרים, שמרבים להשתמש בהם בכתב ובעל פה. קל לדמיין אלף פרחים כחולים ואדומים, צהובים וסגולים, לבנים וורודים, בכל צורה וצבע. והמגוון הנפלא של הטבע מתורגם בביטוי המוכר הזה למציאות האנושית במשמעות של פתיחות למגוון דעות וחופש ביטוי. בקיצור: החרות בהתגלמותה.

אם כך, לא מוזר שביטוי כזה  יצא מפיו של מאו טסה טונג, מנהיגה הקומוניסטי של סין, בשנת 1957?

חופש ביטוי? מגוון דעות? איך זה משתלב בתורה הקומוניסטית?

אפילו אצלנו, בגירסה מרוככת מאוד, הקיבוץ הארצי – השומר הצעיר, שנשא פניו ל"שמש העמים" סטלין, בשנות הארבעים ובראשית שנות החמישים, עמד על העיקרון של "קולקטיביות רעיונית". לא מאה או אלף פרחים – אלא "הפיכת אנשים לחבילות קש כבושות", כפי שכינה זאת ברל כצנלסון כשביקש לעקוץ את יריביו בתנועת העבודה.

אז ככה: למען הדיוק צריך, ראשית, לצמצם את 1,000 הפרחים ב-10. כפי שתיקן בצדק אבא של שלומית בבלוג שלו azgad.com הפתגם המקורי, שנכלל בנאומו של מנהיג סין מאו טסה טונג היה "יפרחו מאה פרחים". אולי, אכן, הטעות נובעת מן השיר "זמר, זמר לך", הכולל את השורות: הֲרָרַיִךְ הֵמָּה יִשְׂמָחוּ / עֵת מְחוֹל הַהוֹרָה יִסְעַר / אֶלֶף פְּרָחִים לְפֶתַע יִפְרָחוּ / יְכַסּוּ אֶת עֵין הַמִּדְבָּר.

כיוון שאני מתקשה להביא (וגם לקלדן) את הציטוט המקורי בסינית מן הנאום שנשא מאו בפברואר 1957, הנה כתחליף הציטוט המלא באנגלית:

Letting a hundred flowers blossom and a hundred schools of thought contend is the policy for promoting progress in the arts and the sciences and a flourishing socialist culture in our land

להוציא את הנחשים ממחילותיהם

 

לסיפור מאחורי הביטוי יש כמה גרסאות. אחת מהן נמצאת בביוגרפיה "מאו – הסיפור שלא סופר". הספר הופיע בעברית בשנת 2007 בספריית מעריב והוצאת דביר. שני מחבריו, הסופרת ילידת סין שחיה בבריטניה ג'ונג צ'אנג והחוקר הבריטי ג'ון הלידיי, מקדישים פרק בספרם לביטוי, ולמה שעמד מאחוריו.

על פי שני המחברים, עקב מאו בדאגה בסוף 1956 אחר מה שהתרחש בברית המועצות ובגוש הסובייטי במזרח אירופה. במוסקבה כבר החלו להוקיע את שלטון הדמים של סטלין, ובהונגריה התחולל באוקטובר מרד נגד המשטר הקומוניסטי (שדוכא באכזריות בדיוק בימים שבהם אנחנו היינו טרודים כאן במבצע קדש).

המחברים מצטטים אמירות של מאו, שעל פיהן "הבעיה הבסיסית בכמה מארצות מזרח אירופה היתה שהם לא חיסלו את מתנגדי המהפכה" ועל כן הם קוטפים את הפירות המרים שגידלו. "אנחנו מוכרחים להרוג", כך נשמע מאו אומר באותם ימים.

לדבריהם, כדי לאפשר לו לפתוח בטיהור כל אותם גורמים "ימניים" שטרם אימצו בלב שלם את הרוח האדומה, "הוא רקח מזימה פתלתלה", שבקיצה נשא את נאומו בפברואר 1957 בפני "המועצה העליונה". ושם אמר את הדברים על הפריחה של מאה פרחים ומאה אסכולות של מחשבה שיקדמו את פיתוח המדע והאמנות בסין ויקדמו "תרבות סוציאליסטית משגשגת בארצנו".

זו לא היתה לטענתם מחווה של ליברליות, וגם לא פתיחות: מדובר היה, לדברי צ'אנג והלידיי במלכודת מתוכננת מראש שנועדה לחשוף את מי שלא אימצו עדיין את ההלכה הראויה. חודשים אחר כך סיפר מאו למקורביו כי האינטלקטואלים מתחילים לשנות את הלך רוחם מזהירות לפתיחות, ויום עונשם מתקרב.

"איך נלכוד את הנחשים אם לא נניח להם לצאת ממחילותיהם? רצינו שהמנוולים (הביטוי הסיני המקורי הוא "ביצי הצב") יתפתלו, וישירו ויפליצו… כך נוכל לתפוש אותם", אמר מאו.

להבדיל בין פרחים מדיפי בושם לפרחים רעילים. ועדיף, בעצם, רק פרחים אדומים

מסתבר שהפיתיון עבד. בכרזות שנתלו על קירות ובסמינרים שנערכו במסגרות שונות הואשמו הקומוניסטים כמקור כל הצרות שנפלו על אזרחי סין, והיו מי שהשוו את השלטון לדיקטטורות של כמה מקיסרי סין הקשוחים והאכזריים ביותר. חלק מהדברים הללו, למרבה הפליאה, אף צוטטו בעיתון הרשמי, "יומון העם".

ארבעה חודשים אחר כך פרסם  "יומון העם" מאמר מערכת שקבע כי קריאת תגר על המפלגה ודרכה – אסורה. המאמר שודר ברדיו, ובישר את תחילת המערכה נגד הימין.

בחוזר פנימי, כך כותבים מחברי הביוגרפיה, הבהיר מאו לבכירי המפלגה כי נאום "מאה הפרחים"  היה מלכודת. הודות לה הצליחו מאו ומקורביו לסמן יותר מחצי מיליון אינטלקטואלים שנמצאו נגועים בסטיות ימניות. רבים הוצאו להורג, אחרים התאבדו לאחר שהוקעו בפומבי, והיה ברור להם שלא יוכלו למלא עוד כל תפקיד. והיו רבים שהוגלו מערים גדולות לכפרים במחוזות נידחים, שם התקשו לשרוד ומתו מתת תזונה, מקור, מחלות ותאונות עבודה.

כך נקטפו באכזריות מאה הפרחים. מאו השיג את מבוקשו, בטיהור מהיר של אותם משכילים שסרבו לאמץ את הדוקטרינה שלו, זו שדגלה בפרחים אדומים בלבד.

זו, אגב, לא הגרסה היחידה: יש מי שטוענים שמאו אכן התכוון לאפשר רמה מסוימת של ביקורת ופתיחות, ונאומו לא תוכנן מלכתחילה להוות מלכודת. אפשר שביקש להניח לגורמים מסוימים "לשחרר קיטור" כדי להחליש דווקא את ההתמרמרות על התנאים הקשים בסין, ואפשר שהבין שמידה מבוקרת של ביקורת עשויה לסייע לשלטון. "ביקורת על הביורוקרטיה" כך צוטט, "תסייע לנו לקדם את החברה".

דיווח בעמוד הראשון על הנאום. הצופה, 19.6.57

זה היה, על פי הגרסה הזו, הימור: מאו ניסה להבחין מלכתחילה בין "ביקורת בונה" לבין "ביקורת שלילית והרסנית". בתוך זמן קצר התרשם כי חלק ניכר מהמבקרים חצו את הקווים האדומים. הם חדלו בעיניו  לתרום לתיקון החברה – והחלו להתסיס אותה לכיוונים בלתי ראויים. וגם, שומו שמיים, למתיחת ביקורת על מהותה של הדוקטרינה הקומוניסטית וערכיה הבסיסיים. כשהבין זאת החליט להפסיק את עונת הפריחה – והחל בקטיף ובגזם של כל פרח שהעז ללבלב מחוץ לערוגה.  

רק כאשר התברר לו שהפתיחות הביאה לפריצת הגדרות והיא עלולה לאיים על שלטון המפלגה – הציג זאת בדיעבד כמלכודת. כדרכם של פוליטיקאים המסרבים להודות בטעויותיהם ומעדיפים להציג כשלון כמהלך מתוחכם מלכתחילה.
כך או אך, בין אם היתה זו מלכודת מתוכננת או ניסיון אמיתי – סופם של מאה הפרחים היה מר.
בעיתונים במדינת ישראל דווח ב-1957 על נאום "מאה הפרחים". בין היתר צוין אז כי מאו הסביר למאזיניו כי על אזרחי סין לדעת להבחין בין פרחים מדיפי בושם לבין פרחים רעילים, מהם כמובן יש להיזהר.

נ"ב: המטפורה עדיין נפלאה, למרות הקטיפה האכזרית של מאה הפרחים של מאו.