ראשי > כללי > הזקן ומלחמתו בכת הטלוויזיסטים

הזקן ומלחמתו בכת הטלוויזיסטים

דוד מלך קול ישראל, מאת מרדכי חיימוביץ  צילום: אלי דסה

זוהי הכתבה שהופיעה ביום שישי שעבר, 23 בנובמבר, במוסף סופשבוע של "מעריב" על ספרי "המנהיג והתקשורת – דוד בן-גוריון והמאבק על המרחב הציבורי 1963-1948".  ראו גם באתר NRG

בן גוריון היה מזועזע. כשביקר באוקספורד אצל בתו גאולה, עזבו נכדיו הכול ורצו לטלוויזיה. "רציתי לראות מה הם רואים וחשכו עיני. נכנס גנגסטר עם אקדח ויורים אחד על השני". השנה הייתה 58, ישראל חיה עדיין מחוץ לקופסה, אך המראה לא הרפה מסבא דוד. חמש שנים אחר כך, בעיתון 'דבר', חזר על התיאור והוסיף: "זה מביא לידי שחיתות, לא הופך אותם לרוצחים, אבל זה לא מחנך".

דוד בן גוריון נשם תקשורת דרך שנורקל סוציאליסטי. ראה בה אמצעי לחינוך פוליטי, לגיוס ההמון, להתססה (אגיטציה) למימוש דוקטרינת 'כור ההיתוך'. אבל בטח שלא אמצעי בידור. עד סוף ימיו השלטוניים לא ידע אם לחבור אל התקשורת או להדוף אותה. להאמין לה או לחשוד בה. להתיירא או לזלזל. בהתבטאויות פומביות הוא בעיקר זלזל. "מה זה עיתון?", שאל רטורית פעם בכנסת, "מי שיש לו כסף עושה עסק, שוכר פועלים וכותב מה שהוא רוצה לכתוב". פעם כתב לשר החוץ משה שרת שהעיתונות הזאת ממש מפריעה. שאפילו בתוך בועת הממשלה אינו יכול להתפלמס בנחת. "כי אצלנו מגיע הכל ל 'מעריב' או לעיתון אחר".

המורכבות הבן-גוריונית הזאת מהדהדת מהספר "המנהיג והתקשורת" שכתב ד"ר רפי מן. להוצאתו חברו "עם עובד", המכון לחקר הציונות ע"ש חיים וייצמן והמכון לחקר העיתונות והתקשורת היהודית ע"ש אנדראה וצ'רלס ברונפמן באוניברסיטת תל-אביב. הספר הוא מסמך מרתק על מונרך לא אבסולוטי. על אח שלא היה כזה גדול.

"הדבר המפתיע ביותר היה לגלות עד כמה הדימוי של בן גוריון  כמנהיג כל-יכול לא היה מדויק", כותב מן. הבן-גוריון שעולה ממחקרו אנושי, אולי אפילו חסר אונים, מזה שהצטייר כל השנים. לא מישהו ששריו מאזינים לו שמוטי לסת, לא דספוט שמכתיב לעיתונים את כותרות המחר, לא מרואיין שמהלך אימים על מראייניו. מן מבסס את מסקנותיו על תשעת מקרי בוחן מ 'אלטלנה', דרך פרשת השילומים מגרמניה ועד 'עסק הביש'.

גילוי נוסף: העיתונאים בני זמנו לא היו מהנהני ראש אוטומטיים. אולי לא דוברמנים, אבל בטח לא פודלים. מגויסים, אבל לא לשירות סדיר. רק כשזה נגע לביטחון טיפסה העיתונות לבוידעם, הורידה מדים והתייצבה למילואים בשירות הממשלה. עיתונים, מפלגתיים כמסחריים, תמכו במאבק להקים את המדינה, אך לא נרתעו מלחשוף כשלים בעבודת השלטון. "שום עיתון לא הוקם כדי להצטרף למקהלה אחידה אלא כדי להשמיע את קולו", כותב מן.

–  "דבר" לא היה ה"ישראל היום" של בן גוריון?

"לו בן גוריון היה רואה את המצב היום היה מקנא קנאה עמוקה בנתניהו בשל 'ישראל היום. 'דבר' לא הוקם כדי לשרת את בן גוריון אלא היה עיתון של תנועה ושל ארגון פועלים. הוא ומפא"י לא הצליחו לשלוט באופן מלא ורצוף בעיתון. שלא כב'ישראל היום' לא עלה בידיהם להעמיד בראש המערכת אדם שמצד אחד יהיה נאמן ללא סייג למנהיג ומצד שני שיהיה עיתונאי שינווט את העיתון בכיוון הנכון. על כתפי 'דבר' ושאר העיתונים המפלגתיים גם רבץ נטל כלכלי. נתניהו, לעומת זה, נהנה ממימון נדיב של פטרון אוהד, מה שמאפשר לעיתונו להתקיים חמש שנים ולגייס עיתונאים מהשורה הראשונה.

מגבלות הכוח

ד"ר רפי מן הוא עיתונאי מהשורה הראשונה. מאחוריו 39 שנות עבודה והוא שריד לעיתונות אלגנטית, לא מרושלת. הוא מרצה בבית הספר לתקשורת במרכז האוניברסיטאי באריאל ובמחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית. בין מייסדי ועורכי 'העין השביעית', כתב העת לביקורת התקשורת. עם פרופ' יחיאל לימור זכה בפרס סוקולוב (ציון לשבח) 2000 על ספרם "עיתונאות – איסוף מידע, כתיבה ועריכה". את ראשית הידע והניסיון שבספר רכש בשירותו ככתב ועורך בכיר בגלי צה"ל. גם ספרו החדש נכתב במובן מסוים תחת כנפיי התחנה הצבאית. בתמונה בחדר עבודתו הוא נראה עם מיקרופון גל"צ ומולו שרון ובר-לב במוצב המזח. גלי צה"ל היא גם הדוגמא המאלפת ביותר בספרו למוגבלות הכוח הבן-גוריוני.

ראש הממשלה הראשון רצה את גלי צה"ל בגלל חשדנות קונסטרוקטיבית. הוא הטיל ספק אם פקידים ומורים יצליחו לממש את מדיניות כור ההיתוך. צה"ל היה לעומתם גוף תכליתי ויעיל למשימות כאלה. אלא שהחלטתו התניעה התנגדות כפולה: הן לעצם הצורך בתחנה והן לעצם הסמכות שחמס לעצמו כדי להקימה.

את המתנגדים הוביל שר האוצר אליעזר קפלן. בישיבת ממשלה בספטמבר 1950 טען: "…בשביל הצבא טוב שירגיש עצמו כגוף הנמצא במסגרת המדינה ולא כאותה יחידה נפרדת…אנו צריכים לספק במדינתנו את צרכיי הצבא עד כמה שאפשר במסגרת הכללית של המדינה". גולדה מאירסון (מאיר) התנגדה מנימוקים דומים: "איננו רוצים בעם ציווילי ובעם צבאי לחוד…אני יודעת שבעולם הגדול מקובל שהחייל הוא יצור אנושי אחר. אבל אצלנו זה לא יכול להיות כך…".

מפרוטוקול הדיון עולה גם פחד ברור מפני הפיכה. כך למשל שר האספקה והקיצוב דוב יוסף שתמך בבן-גוריון: "אני בטוח שלו יכלו אנשי 'חירות' לארגן פוטש, היו תופסים בראש ובראשונה, או מנסים לתפוס, את תחנות השידור שלנו. אני אפוא בעד שיהיה לנו משדר במקום (בעל אופי צבאי) בו נוכל להיות בטוחים…שדבר כזה לא יקרה".

"הזקן" לא נראה בסיטואציה הזאת כשליט מוחלט. גם בעניין שולי יחסית כהקמת תחנת שידור נאלץ להקיז דם מול השרים. על חודו של קול (חמישה נגד ארבעה) התקבלה החלטה לפתוח את גל"צ לשנת ניסיון. אין שום הוכחה שאכן בדקו, שנה לאחר מכן, אם הקמת התחנה הייתה מוצדקת.

אם בעניין גל"צ חטף בתוך הממשלה, בפרשת 'אלטלנה' ספג מהעיתונים. ספינת פליטי השואה והנשק נקראה על שם העט של ז'בוטינסקי. היא הגיעה לחופי תל-אביב כחמישה שבועות לאחר הכרזת המדינה. אצ"ל דרש שמקצת הנשק יימסר ליחידותיו שעדיין לא פורקו. בן-גוריון תבע שהמשלוח כולו יימסר לידי צה"ל המתגבש. בתחילה אימצו העיתונים את הטענה כי אצ"ל פגע קשות בסמכות הממלכתית. אבל לאחר שאלטלנה התלקחה מירי תותח בחוף תל-אביב, כוונו הקנים אל בן גוריון.

עורך "ידיעות אחרונות", ד"ר הרצל רוזנבלום, ערער על עצם לגיטימיות הפעולה של ממשלה שלא נבחרה. ירי יהודים על יהודים החזיר את עורך 'מעריב' ד"ר עזריאל קרליבך לאושוויץ.  "מה שנעשה, שם, בתופת, גויים עשו לנו. ואילו כאן…". בהמשך טען שאפילו הבריטים, בשיא מלחמת המחתרות נגדם, לא העזו לפתוח באש על ת"א. בן גוריון, מצידו, הגן בלהט על החלטתו. במועצת המדינה הזמנית אמר: "מבורך התותח שהפציץ את האונייה הזאת. תותח זה ראוי לעמוד ליד בית המקדש, אם ייבנה". אבל קרליבך החזיר: "סוד השלטון איננו התותח", אך בישראל "אנו יורים, אנו אוסרים, אנו עוצרים. מין שכרון של עוצמה".

בטראומת אלטלנה, מסביר מן, יש לשים לב לתפקיד שמילא "מעריב". העיתון שנולד רק ארבעה חודשים קודם לכן התחיל למצב את עצמו כגורם תקשורת חשוב ובלתי תלוי. לעיתים תומך בעמדות ראש הממשלה, אך גם נכון היה לבקר אותו. ואכן קרליבך כתב כי "היינו בעד בן גוריון כאשר ירה במצרים ונגד בן גוריון כאשר ירה ביהודים".

כחודש לפני "אלטלנה", יצא גם "הארץ" נגד בן-גוריון. במאמר מערכת העיתון מצביע על הסכנה שבסמכויות הנרחבות שניתנו לו. "סמכויות של דיקטטור, לפחות לתקופה מסוימת". אבל לא רק בעיות ממשל עוסקת העיתונות. בניגונים שהיא משמיעה מתחילים להישמע טונים של ביקורת גם בענייני ביטחון.

ברית שבירה

פעולת התגמול בקיביה התרחשה לאחר שמסתננים רצחו אישה ושני ילדיה ביהוד. אור ל-15 באוקטובר 1953 יצאו לכפר קיביה לוחמי 101 והצנחנים בפיקודו של שרון. הם פוצצו בתים על יושביהם, ו-69 אזרחים ירדנים, רובם נשים וילדים, נהרגו. כדי לדווח על ממדי ההרג, עקף "הארץ" את הצנזורה וציטט מקורות חוץ. נתן אלתרמן, מחשובי הכותבים בעיתונים אז, פרסם את "דבקות שאינה במקומה". בטורו דיבר על '"מעשה חשוך" אשר פסילתו "אינה שנויה בינינו במחלוקת". בשבועון "בטרם" השווה ישעיהו ליבוביץ' את קיביה למעשה שכם ודינה בתנ"ך. הוא קרא לבדוק בדקדקנות אם ישראל אינה חוצה את "הטפח שבין גן עדן לגיהינום". אורי אבנרי פרסם באותם ימים את "טמטום ושמו תגמול".

"אבל עם כל הכבוד העצום שאני רוחש לאבנרי", אומר רפי מן, "'העולם הזה' (עיתונות של אבנרי, מ"ח) לא היה בודד בחזית הביקורת כפי שאבנרי ביקש להציג". "השבועון המסוים", כהגדרתו של בן-גוריון,  היה אולי ההורמונלי שבהם. כבר אז הדפיס ידיעות צבעוניות ורכילות גם מחוגי הצבא. אבל "הארץ" תקף את מדיניות התגמול עוד לפניו.

בפרשת "עסק הביש" במצרים (סיפור הפעלה כושל של רשת מודיעין וחבלה ב-1954) הצליחה העיתונות לפרסם מידע, למרות הניסיונות לחסום אותה. חומות החשאיות שבנתה הצנזורה סביב הפרשה התחילו להתערער משיר של אלתרמן ב"דבר". בלי לציין במפורש במה מדובר שאל המשורר אם אין לתת את הדין "על מידת קלות יד ומידת קלות ראש/ שצימחו את הסבך המופרך ומדהים".

אבל הפרסום הבולט ביותר היה ב"למרחב" ביטאון "אחדות העבודה". בידיעה נכתב כי "פנחס לבון (שר הביטחון דאז, מ"ח) הועמד לבירור לפני וועדה מיוחדת". בידיעה נאמר עוד כי לבון לא ימשיך בתפקידו.

גם משה שרת, ראש ממשלה שירש את מקום "הזקן", ניסה לשכנע את עורך "הארץ" להימנע מעוד פרסומים בעניין. אבל גרשום שוקן הבהיר שעיתונו "לא יוכל להחריש לאורך ימים". שרת מתאר ביומנו איך "גייסתי מחדש את כל מערכת הטיעונים והעליתי חרס. שוקן עמד כקיר אטום. שוב זרקתי את השפופרת בחרון אין אונים".

במטרה למנוע חוסר אונים שלטוני מהסוג הזה הקומה ועדת העורכים, שבאמצעותה קיוותה הממשלה למשול גם על העיתונים. הדיל היה כזה: ראש הממשלה או בכיריו מספרים הכל אבל העיתונות לא מדפיסה. שותפות הסוד תהפוך אותם לשומרי סוד – ובלשון בן-גוריון: "לקחתי את הגנב ועשיתי אותו שומר". הוועדה ספגה לימים ביקורת נוקבת. המשפטן וחוקר התקשורת משה נגבי הגדיר אותה כמסרסת הגדולה של העיתונות: "איום מרכזי על זכותו של הציבור לדעת".

אך הברית בין הממשלה לעיתונים הייתה אפשרית כמונוגמיה בין דון ז'ואן לאלמה מאהלר – הצדדים בגדו זה בזה כי פשוט לא יכלו אחרת. בניגוד להסכם כתב "הבוקר" כי בן-גוריון ביקש מהשגריר הסובייטי לארגן פגישה עם גמאל עבד-אלנאצר.

 בן-גוריון עצמו נמנע מלהעלות לפני העורכים את הקמת הכור בדימונה, ואחר כך התלונן מדוע כותבים על הגרעין. בהתכתבות עם עורך "למרחב" אברהם תרשיש אמר: "נקלע לידי גיליון מיום שישי האחרון ונתחלחלתי לראות מאמר על מחקר אטומי ורמזים מובנים. למען השם, אל יטפל עיתונך בנידון של מחקר גרעיני". תרשיש השיב לו: "אם האינטרס העליון של המדינה תובע שענייני המחקר האטומי בישראל לא יבואו לידי דיון ציבורי-פומבי היו בידיך דרכים כדי למונעו… ועדת העורכים ודאי היה (כך במקור – ח"מ) נענה לתביעתך והעיתונים היו מקבלים על עצמם לא לפרסם דבר בנושא זה".

חרדת ראיונות

ההתכתשויות האלה אכלו את ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל והוא חיפש דרכים להגיע אל האזרחים ללא סיוע כתבים ועורכים. לו חי כיום היה בטח מצייץ ב"טוויטר" או מעלה סרטונים ל"יוטיוב". אז עמדו לרשותו רק מאמרים שהרבה לכתוב ונאומים.

בן-גוריון לא ראה בנאומים אמנות, אלא כלי תכליתי להשיג מטרה. את דפוס הנאומים האמריקני הוא ממש לא אהב. "לאחר שנגמר הנאום אתה בקושי יודע מה אמר הנואם, אם כי בשעת הדיבור אתה נהנה מאופן הדיבור המאומן ומהקול המוסיקלי ומהמילים המתגלגלות לא בלי אמנות – אך בלי כל תוכן". הדבר הכי טוב בנאום, כך גרס, הוא שהראיון רע ממנו. "איני נוהג בכלל לתת ראיונות לעיתונים בישראל", השיב לאיש "הארץ" ג'יימס יעקב רוזנטל "לצערי הוכשלתי כמעט בכל הראיונות שנתתי לעיתונאים בארץ".

בן גוריון הבין שהוא צריך לדבר עם עיתונאים, אבל העדיף שיהיו אלה "שיחות רקע", לא לייחוס ולא לציטוט. לא שזה תמיד עזר; לפעמים הדברים פורסמו כראיונות ללא הסכמתו. כשנפש בטבריה נפגש אתו עורך "ידיעות אחרונות" הרצל רוזנבלום. שלא כמוסכם הדברים פורסמו כראיון. כעבור שנה התבקש לשיחה לגיליון הראשון של השבועון הדתי "פנים אל פנים". לאחר שסיים כתב ביומנו: "סירבתי לתת ראיון מדיני, אבל הסברתי לו (לכתב – מ"ח) מה הבעיות המרכזיות של ישראל והעם העברי". הציטוטים שהתפרסמו הוגדרו כמובן כ"שיחה מיוחדת עם בן גוריון".

–  כמו בן גוריון, גם נתניהו נמנע מלתת ראיונות לתקשורת המקומית. מה זה אומר עלינו?

"בין עיתונאים לפוליטיקאים מתנהל דו-קרב. מי יוביל, מי יקבע סדר יום. חוסר היכולת לראיין את הפוליטיקאי הוא אולי הפסד נקודות בדו-קרב, אבל זה רק חלק קטן מהמערכה".

–  הם מפחדים מאיתנו?

"משיחות אחרי כתיבת הספר עם יועצי תקשורת ועוזרי ראשי ממשלות, התברר שבלשכות שוררת תמיד תחושה של מצור, של התגוננות מתמדת, של חיים תחת אש תקשורתית".

אבל בקול ישראל היתה זו אש ידידותית. הרדיו היה ממשלתי, מונופוליסטי, ערוך לקדם את "יעדי בניין האומה". על הבמה הזאת בן גוריון היה שחקן ראשי. שחקני משנה נדרשו לאישורו, ולא תמיד קיבלו.

כשביקש האצ"ל רישיון לתחנה, בן גוריון סירב: "לא זו בלבד שאין אנו נותנים להם רישיון, אלא ששידוריהם מהווים עבירה חמורה על חוקי המדינה…לגביהם אין מדינה". ברוב של שמונה שרים לעומת שלושה נמנע הרישיון מאצ"ל.

קול ישראל הועבר למשרד ראש הממשלה למרות טענות המתנגדים. הנחרץ שבהם היה שר הדואר יוסף בורג. באחת מישיבות הממשלה ניסה לשים קץ למונופול. "אף שאני יודע", הסביר בורג, "שיש שרים, ובראשם ראש הממשלה, שחשים סלידה מסוימת מריבוי תחנות שידור". בן-גוריון קטע אותו: "סלידה זה דבר אסטטי, זה אינו דבר אסטטי אלא פרינציפ פוליטי". לדבריו, הצעת בורג "עלולה להכניס מהומה ואנדרלמוסיה למדינה…פיצול חולני טרגי-קומי". שום שר לא תמך בהצעתו של בורג והיא הוסרה מסדר היום.

גרשון אגרון היה "ראש שירותי המודיעין" (הסברה) וממונה על קול ישראל. בקורס עורכי תוכניות ב-1950 קבע כי תפקיד הרדיו "לחבב את המדינה על ריבונותה, על האזרח". איש התקשורת חייב, לדבריו, לבחון את מעשיו לפי אמת מידה אחת: "הדבר שאני משמיע, הדבר שאני כותב, הדבר שאני מדפיס, הציור שאני מצייר – בסופו של דבר עשוי להיטיב למדינה או להפך".

החיוביות המוכתבת הציפה את הרדיו ברוב מלל יומרני. אחת העורכות טענה כי השידור דבק בדיבורי "ניקרא אל הדגל", נוסח העלייה השנייה. השיחות היו כבדות, כמו גם המוסיקה, בעיקר קלאסית, אליטיסטית, שפנתה רק לעולי אירופה. "ולמרות זה", כותב רפי מן, "הרדיו היה שותף ליצירת חוויה לאומית קולקטיבית. הוא שידר אירועים מכוננים כמו ההצבעה על תוכנית החלוקה, הכרזת העצמאות ומשפט אייכמן".

בתחילה, אנשי קול ישראל שביקשו לשדר את המשפט מאולם בית העם בירושלים ואמנם זכו לסירוב.  במשרד המשפטים חששו שפיסת ההיסטוריה תהיה למשפט ראווה. "אנשי בן-גוריון", טען חגי פינסקר, מראשי הרדיו, "חששו שייחשפו מחדלי ההנהגה הציונית, בעיקר מפא"י, בשואה. בדיוק כמו במשפט קסטנר. אבל בן גוריון לא היה מודאג: "בית המשפט העליון ביטל את פסק הדין". (במשפטו של קסטנר שנקבע בו כי "מכר את נשמתו לשטן" – מ"ח)

בעת שלטונו של בן-גוריון התלוננה האופוזיציה בעקביות על הטיה פוליטית של התוכניות. השדרים, כך נטען, נבחרו בעיקר על פי מידת קרבתם למפא"י. מפלגת השלטון מצידה השיבה שהאופוזיציה מקבלת חשיפת-יתר. בעקבות הטענות נבדקה ב-1950 זהותם הפוליטית של ששת העורכים האחראים בחדר החדשות, ונמצא שמחציתם אנשי מפא"י, שני אנשי העובד הציוני ואחד ממפ"ם.

בימי "הזקן" פיקחו על הרדיו עוזרו יצחק נבון ומנכ"לו טדי קולק. נושאים הרי עולם כהקצבת דקות אוויר לאופוזיציה הועברו להכרעת המנהיג. כדי לשדר שיחה עם יצחק בן-אהרון מ"אחדות העבודה", ביקש אגרון מבן-גוריון את "אישורך או איסורך". הוא קיבל בתגובה את "איסורך". למכתב המחאה של בן- אהרון ענה ראש הממשלה: "אין איש יכול לפרסם אפילו בעיתון מפלגתו כל העולה על רוחו…לא 'פקידי מדינה', שמשום מה אתה מזלזל בהם, אחראים לפיסול דבריך אלא החתום מטה".

לרוב הייתה התערבות בן גוריון סמויה מהעין –  חוץ מבנובמבר 1962 עת ניסו בקול ישראל לרענן את החדשות. לא עוד רצף ידיעות ואחריו פרשנויות וכתבות, אלא מהדורת ערב משולבת ב-21:00. בן-גוריון שנא את הרעיון מהרגע הראשון, והתנגד נחרצות לשילוב בין חדשות לדעות. "אתה מתבקש לתת הוראה ל 'קול ישראל' להפסיק את נוסח השידורים בתשע בערב", כתב לטדי קולק, "עליהם למסור את החדשות כפי שעשו כל השנים. אם יש להם פרשן מקובל – יעשה הפרשן את מלאכתו לאחר החדשות ואבקש להודיע לי תחילה מי הוא הפרשן".

הדחיפות עלתה בשלבים הראשונים של פרשת לבון. בשל אופייה הביטחוני, סבר ראש הממשלה שיש להסתפק בדיווחים עובדתיים יבשים. דקות לפני השידור, היה מנהל הרדיו מקבל הנחיות טלפוניות מנבון ומקולק. אבל כשהעיסוק בפרשה נמשך, קול ישראל לא הצליחו עוד בקול ישראל להימנע מהרחבה. "שטף אנטי בן-גוריוניסטי", כינה נבון את גל השידורים המתרחב. בשלב מסוים אף הזהיר את הבוס: "אנחנו מאבדים את השליטה על הרדיו".

"ההנחיות והתדריכים לאנשי הרדיו", מציין רפי מן, "כונו 'משאלות ראש הממשלה'. המשאלות היו מועברות למנהל הרדיו דרך הפה של יצחק נבון. ובמקבים מיוחדים הונחתו על מנהלי ההחדשות".

–  בן-גוריון שלט ברדיו באמצעות נבון וקולק. מי ה"נבונים" וה"קולקים" של נתניהו?

"איני יודע מי מיועצי נתניהו מחזיק היום ב'תיק' רשות השידור. בעבר פורסם על קשר בין נתן אשל לבכירים ברשות".

–  אז נתניהו מנסה להחזיר את הרשות לחיק הממשלה?

"כמעט כל ראשי הממשלה או שרים מטעמם ניסו לבחוש ברשות. השליטה עכשיו נעשית בשלט רחוק כשהממשלה ממנה את המנהל הכללי ואת יושב הראש; לא במישרין כמו אצל בן גוריון".

השלטון אז לא בחש רק בשידורים הפוליטיים. הפרסומות, למשל, הפציעו ברדיו רק לאחר אישור רשמי. הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה בנושא מאפשרים הצצה אל המנטליות המיניסטריאלית. אחד המתנגדים התקיפים לפרסומות היה שר הבריאות ישראל ברזילי ממפ"ם, כפי שניתן לראות מחילופי הדברים בממשלה.

ברזילי: "יש סכנה של אינפילטרציה (חדירה – מ"ח) של אלמנטים חדשים שעשויים להשפיע לא בצורה הטובה ביותר וייתכן שתהייה זאת תוכנית קלוקלת… אין הם מואסים בכל שיטה שהיא, לפי הבנתנו מוכרחים לרדת לדרגה של רוק אנ'רול".

בן-גוריון: "מה החטא של רוק אנ'רול?"

ברזילי: "יוצאים מכל רסן, מכל גדר, הבסיס הוא ראשית כל מיני, אבל זה כבר לא מספיק, עכשיו פרוורסיות (סטיות – מ"ח) חדשות".

"שלושה בסירה אחת", ה"ארץ נהדרת" של פעם, הייתה בעיני בן-גוריון סוג של פרוורסיה. "יש בה נוסח דיבור שאינו הולם את קול ישראל ואינו הולם שום אדם הגון", כדבריו. עורך התוכנית היה יצחק (צחי) שמעוני והכוכבים היו דן בן-אמוץ ושלום רוזנפלד. עם זאת, מי שהוזמן לבירור אצל בן-גוריון היה מנהל הרדיו, צבי זינדר. לאחר שננזף, נתבע להפסיק את השידור. אבל זינדר ידע לזהות רייטינג וטען שאינו יכול לגנוז תוכנית פופולרית. בן גוריון הסכים, אבל פסק שמעתה זינדר יהיה אחראי אישית לתוכנית – "ואם אשמע בה ניבולי פה תצטרך להסיק מסקנות אישיות".

שש שנים לאחר שהתפטר מתפיקוד בממשלה קיבל בן גוריון טלוויזיה במתנה. "אמנם כל ימי שירותי בממשלת ישראל", גילה לתורם א"ו רובינזון, "התנגדתי להכניס טלוויזיה לארץ כי לא ראיתי בה כל ברכה אינטלקטואלית וחינוכית, אם כי ידעתי בסופו של דבר – תחדור הטלוויזיה גם לארצנו וידידי תדי קולק…היה חסיד גדול של הטלוויזיה…והוא ניצח. אני רוצה לקוות שבמתנה החשובה שהענקת לי אוכל לראות בעתיד גם דברים שיש בהם ברכה".

השורות האלה הן תמצית השקפת העולם של בן-גוריון בעניין הטלוויזיה. לראשון שניסה לתווך לו את הטלוויזיה קראו דיוויד סרנוף. אמריקני, נשיא חברת האלקטרוניקה RCA. ראש הממשלה נפגש אתו, הדביק לו את הכינוי "הגנרל האלקטרוני" והרשה לעצמו לא התרשם – במיוחד לא מהבטחת האורח שהישראלים יוכלו לחזות "במראות מאמריקה עת תעבורנה המצלמות האלקטרוניות מארץ לארץ". ישראל של 1952 נזקקה, לדעת בן גוריון, לחוויה מאחדת, לא למבט על גורדי השחקים של ניו-יורק.

הישראלי הבכיר ביותר שניסה לקדם את הקופסה היה כאמור טדי קולק. ב 1960 התוודה בן גוריון בוועדת העורכים: "הוא (טדי קולק – מ"ח) לוחם בעד טלוויזיה ואני מעכב לפי שעה". כשנה אחר כך התחיל להבין שהוא מנהל קרב אבוד. "אני חושש שיתגברו עלי הטלוויזיסטים", אמר לוועדה, "עד עכשיו עלה בידי למנוע זאת. זו כת כזאת… אני מפחד שבסופו של דבר טדי ינצח". בשלהי 1960 רשם בן גוריון ביומנו: "טדי טלוויזיה".

הדיון על הטלוויזיה עורר תגובות עזות בעיתונות. "מעריב" כתב בזמנו: "את הארץ לא ייתכן לנעול על מנעול ובריח בפני הטלוויזיה הכובשת כל מדינה תרבותית ומתקדמת". אבל לצד קביעות כאלה נחשפו הקוראים גם לנזקי המדיום. "צומצמה הקריאה, צומצמה השיחה, צומצמו הטיולים, צומצמו הביקורים – חוץ מביקורים אצל אנשים בעלי מכשירים", הזהיר בנימין אקצין מניו יורק. מפני הטלוויזיה הזהיר גם דוד גלעדי, סבו של כוכב הטלוויזיה יאיר לפיד. "הטלוויזיה גוזלת את הזמן שאלמלא היא היית מקדיש לחבריך…המונם הגדול של האמריקנים נעשה איים-איים, איש לאוהלו". איש "מעריב" אחר, שמואל שניצר, היה נחרץ אף יותר: "טלוויזיה אינה רעידת אדמה. היא אסון הבא מידי אדם ולא מידי הטבע.איש עדיין לא מת מחוסר טלוויזיה".

העמדה במערכת הפוליטית כלפי הטלוויזיה לא התחלקה על פי קווים מפלגתיים. שר העבודה יגאל אלון מ"אחדות העבודה" כינה אותה "קללה נמרצת". משהותו בבריטניה למד שהיא משחיתה את הנוער. שר החינוך אבא אבן גרס שההתנגדות נובעת משמרנות. החברה הישראלית סוגדת למדע, "אבל מצד שני אין הישראלים נוחים לשנות מערכות מקובלות".

"הסיבה להתנגדותו התקיפה לטלוויזיה", מסביר ד"ר רפי מן, "נובעת מכך שגדל על ספר ועיתון. לתפיסתו הטלוויזיה החלישה את החוויה האינטלקטואלית העליונה – הקריאה. גם כשהבין שיש מי שמוצאים עניין בטלוויזיה סירב לראות בה מדיום חיוני. "אפשר לחיות בלי טלוויזיה", אמר ב-1961 לעורכי העיתונים, "משה רבנו לא חזה בטלוויזיה".

אבל אולי בכלל חרד ראש הממשלה הראשון מכך שהוא אינו עובר מסך. בראשית 1956 ביקר יגאל אלון בארה"ב וצפה בראיון טלוויזיה של בן-גוריון. במכתב לישראל גלילי קבע כי היהודים התאכזבו מלבושו של המרואיין, ומקצת דבריו גם לא היו בהירים. ההופעה, כלשונו, היתה "חזקה, אלא שעמדה על רמה פילוסופית גבוהה מכדי הבנתם של רבים כאן".

בן גוריון לא הפך מעולם לחסיד טלוויזיה, אבל בשלב מסוים הסיר את הווטו. הבין שאין הוא יכול לעצור עוד את טכנולוגיית התקשורת. במרץ 1963 אישרה הכנסת את הטלוויזיה הלימודית. כעבור חמש שנים, עם שידור מצעד צה"ל, הגיע יומה של הטלוויזיה הכללית.

ממרחק של חמישים שנה אין קל מלכתוש את השקפתו הטלוויזיונית של בן גוריון. לדבר על צרות עולמו, על מסעו העיקש נגד הזמן. אלא שסרבנותו הגמורה באה מאבהות –  אולי מגוננת מדי, אבל לדוד בן גוריון באמת היה אכפת. לא רק מה יראו נכדיו, אלא הנכדים של כולם. נגד כמה פוליטיקאים אפשר להעלות כיום האשמה כזאת? ייתכן שבימים אלה, ימי עידן הריאליטי, התנגדותו מובנת יותר. נכון שבסוף נאלץ "לבלוע" את הטלוויזיה. אבל הרי כבר ב-1949 אבחן "הזקן": "מדינת ישראל לא תהיה פיקניק".

:קטגוריותכללי
  1. hd
    29 בנובמבר 2012 בשעה 22:19

    ההסטוריה יותר מעניינת מההווה זה בטוח. יבוא יום וימינו אנו יהייו מענייינים

  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

מכון גנזים ע"ש אשר ברש

הבלוג של ארכיון "גנזים" של אגודת הסופרים העבריים, בעריכת יצחק בר יוסף

A Photographers diary of the Universe

I am a cell biologist, photographer, cyclist and hiker living in Jerusalem, Israel. In this blog I will describe and mainly depict past, current and future journeys to remote, and less remote corners of our beautiful home planet.

"נתונאות"

האתר הישראלי ל-DATA JOURNALISM

ספי הנדלר

על אמנות ולא רק. מהרנסנס ועד היום

משה הרפז

המתבונן: ככל שתרבו להתבונן כך תראו יותר!

עיתונאים

בלוג על מעמד העיתונאי בישראל

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.

%d בלוגרים אהבו את זה: