ראשי > יום הכיפורים, כללי, מלחמת יום הכיפורים, סטלין > מופתעים תמיד אנחנו (בעברית וברוסית)

מופתעים תמיד אנחנו (בעברית וברוסית)

"קולונל גנרל ד"ג פבלוב, המפקד העליון של המחוז הצבאי המיוחד במערב, היה בתיאטרון. קומדיה ושמה 'החתונה במלינובקה' הוצגה במועדון הקצינים של בירת ביילורוסיה המלא מפה לפה. המפקד הטוב לא הניח שתופרע הנאתו בגלל החדשות שהביא קצין המודיעין שלו, קולונל בלוכין, שכוח גרמני לאורך הגבול מתכנן כנראה התקפה. יש כמה דיווחים אפילו, לחש בלוכין, על הפגזות. 'לא יתכן' , ענה פבלוב והצביע על הבימה. זה הזמן לשוב ולהתמקד במחזה".

בשעות שבהן צפה פבלוב בהצגה, הגיע מעבר לקווים, אל השטח הסובייטי, החייל הגרמני אלפרד ליסקוב. "הוא סיפר לשוביו הסובייטיים שיחידות הארטילריה הגרמניות שלאורך הגבול קיבלו פקודה להתחיל להפגיז מטרות בשטח הסובייטי בתוך שעות אחדות. עם אור ראשון, הוא המשיך, 'רפסודות, סירות וסירות גשר' יושלכו אל הבוג, הנהר הביצתי שהפריד בין פולין שבכיבוש הגרמני לבין הגזרה של הסובייטים שבמזרח". (קתרין מרידייל, "המלחמה של איוון – הצבא האדום "1945-1939, ספריית אפקים, עם עובד, 2000, עמ' 92).

יש משהו מצמרר בקריאת ספרים על "מבצע ברברוסה", התקפת הפתע הנאצית על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, דווקא השבוע, ערב יום הכיפורים. התיאורים ההיסטוריים של הפתעה הגרמנית משתלבים במסמכים החדשים ששוחררו לפני ימים אחדים על הפתעת יום הכיפורים שלנו.

יאמר מיד: אין שום כוונה לרמוז כאן על דמיון כלשהו בין גולדה מאיר, משה דיין או צבי זמיר לבין יוסף סטלין. גם לא בין אנואר סאדאת להיטלר. וגם לא בין מלחמת יום הכיפורים, על יותר מ-2,600 חללים ואלפי פצועים לבין מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה נהרגו, לצד ששה מיליון יהודים, גם 25 מיליון סובייטיים, שבעה מיליון גרמנים, ובסך הכול, על פי הערכות שונות, 61,000,000 בני אדם.

ובכל זאת, באשר להפתעה – זו אותה המחלה: עיוורון. והסימפטומים דומים.

הנה מה שקרה במוסקבה ערב לפני המתקפה הגרמנית: "סטלין עצמו יצא בשעה 11 בלילה לדאצ'ה הקרובה. מולוטוב וחברים אחרים בפוליטיביורו הצטרפו אליו כדי לצפות בסרט. הם נפרדו ממנו בחצות. באותה שעה בקירוב טלפן גנרל קירפונוס לז'וקוב ולטימושנקו במיניסטריון המלחמה ואמר שעריק גרמני גילה למשטרת הגבול שההתקפה תיפתח בשעה ארבע לפנות בוקר. סטלין קיבל מיד את הידיעה. הוא לא התרגש ושכב לישון". (רודריק ברייתוויט, מוסקבה 1941 – העיר, האנשים והקרב הגדול בהיסטוריה", ספריית מעריב, 2007, עמ' 78-77).

קיבל התרעה והלך לישון. נשמע לכם מוכר?

ישראל היום, 21.9.12

נחזור לרוסיה. ב-4 במאי 1941 נאם סטלין בפני צוערים של הצבא, בקבלת פנים שנתית שנערכה בקרמלין. הוא ניתח את נמצב באירופה וסיכם: "אין הגנה בלי התקפה. עלינו לחנך את הצבא ברוח התקפית. עלינו להתכונן למלחמה".  (ברייתוויט, עמ' 69-68).

ועכשיו לנוסח העברי. שר הביטחון משה דיין, בישיבת המטכ"ל ב-21 במאי 1973:

"אני כעת מדבר בתור נציג הממשלה, גם על יסוד אינפורמציה. אנחנו הממשלה אורת למטה הכללי: ג'נטלמנים, בבקשה להתכונן למלחמה". (אורי בר-יוסף, "הצופה שנרדם – הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה", זמורה-ביתן, 2001, עמ' 183).

בשני המקרים, מי שאמר את הדברים לא היה מוכן בעצמו לאמץ את ההערכה שמלחמה בפתח, ולהיערך צבאית כדי לעמוד מולה. אולי גם בגלל ריבוי התרעות – סינדרום "זאב, זאב".

"בסוף דצמבר 1940 העברי גנרל טפיקוס, הנספח הצבאי בברלין, דו"ח של הסוכן שלו 'אריאן', שהגרמנים מתכננים התקפה לחודש מרס… התקפה במרס לא התקיימה, ואמונתו של סטלין שהיטלר מבלף התחזקה כשמועדים אחרים באו ועברו וגרמניה לא זזה" (ברייתוויט, עמ' 66).

ואצלנו: "אי אפשר להמעיט בתרומה הקטלנית שהייתה לסינדרום 'זאב, זאב' לכישלון ההרתעתי הישראלי. עיקר האפקט נבע מן העובדה ששלוש פעמים לפני אוקטובר 1973 – בסוף 1971, בסוף 1972 ובאביב 1973 – נדמה היה שמצרים עומדת לצאת למלחמה, מהלכי התכוננות לקראת האפשרות הזו ננקטו, ובסופו של דבר מלחמה לא פרצה". (בר-יוסף, עמ' 421).

וזהו רק קומץ מנקודות הדמיון בין מה שהתרחש במוסקבה ביוני 1941 – לאירועי אוקטובר 1973 בתל-אביב. הנקודות הללו מתרבות ככל שאנו נחשפים לעוד פרטים על המחדל של ערב מלחמת יום הכיפורים.

השנה נחשפנו לעוד חלקים מן הפרוטוקולים של ועדת אגרנט שחקרה את ההכנות למלחמה ואת ימי הלחימה הראשונים. וגם לספרו של ד"ר יגאל קיפניס "1973 – הדרך למלחמה" (הוצאת דביר). קיפניס מתמקד בזירה המדינית, ובעיקר ביוזמת השלום המצרית שהביא לוושינגטון בפברואר 1973 יועצו המיוחד של הנשיא סאדאת, חאפז איסמעיל ("החפוז" בלשון הקודים של המברקים הישראליים) ובמאמציה של גולדה מאיר להדוף את היוזמה כאילו מדובר היה במתקפת טנקים קטלנית.

על היוזמה עצמה היה ידוע כבר אז, והיא גם מוזכרת בספרים, בהם "סבירות נמוכה" של שלמה נקדימון, "הצופה שנרדם" של אורי בר-יוסף והביוגרפיות של גולדה מאיר, זו שכתב מירון מדזיני וזו הטריה מבית הדפוס שכתב יוסי גולדשטיין. אלא שקיפניס מביא מסמכים רבים שלא נחשפו עד היום, מתאר ומנתח את המהלכים המדיניים סביבה עד האזעקה צהרי יום הכיפורים. על כמה נקודות העולות מהספר, בעיקר בקשר לתפקיד התקשורת, כתבתי ב"העין השביעית".

קיפניס מדגיש כי בשונה מפרסומים רבים בשנים האחרונות מבקש ספרו להפנות את הזרקור מהזירה המודיעינית לזירה המדינית, החשאית לא פחות. "שכן במישור המדיני, ולא המודיעיני", כותב קיפניס "אפשר למצוא את התשובות וההסברים העמוקים להפתעת יום הכיפורים" (עמ' 255-254).

ובכל זאת, אחרי קריאת עוד כמה ספרים על הימים ההם, אי אפשר שלא לתקן מעט את הקביעה: חלק ניכר מן המחקר צריך להפנות את הזרקור מן הזירות המודיעינית והמדינית כאחד לזירה אחרת – הפסיכולוגית. לא פלא שהכוהנת הגדולה של חקר ההפתעה, פרופ' רוברטה וולסטטר, שמחקרה על ההתקפה היפנית על פרל הארבור בדצמבר 1941 נחשב עד היום למחקר היסוד על הפתעות, למדה לתואר ראשון שלה פסיכולוגיה, לפני שהפכה לחוקרת של צבא ואסטרטגיה.

אורי בר-יוסף, שמנתח מספר רב של סיבות לכשל ההרתעתי של 1973, מציין בין היתר את הכשל של "חשיבת יחד" היוצרת הומוגניות בפרשנות האותות המגיעים למעריכים. במצב כזה, למי שהציעו לבחון בדרך אחרת את הסימנים שהגיעו מעבר לגבול, הודבקו כינויי גנאי כגון "אלרמיסטים" או "פאניקרים".

ומה עם הקביעה שבכל מקום שבו נמצאים שני יהודים יש לפחות שלוש דעות?  אולי זו רק אגדה? עובדה: בדרך כלל אנשים מחזקים איש את רעהו בהסכמה הדדית, וכך מתגבשת דעה אחידה, המאיימת  לחסום פרשנויות אחרות למידע.

במישור הפסיכולוגי לא ניתן להתעלם, לפחות במקרה הישראלי, גם מהלוך הרוח הציבורי, מהפסיכולוגיה הקיבוצית. זו התאפיינה באותם ימים בתחושת עליונות מובהקת על הערבים, על רקע הניצחון במלחמת ששת הימים. לא רק ש"מצבנו מעולם לא היה טוב יותר", אלא ש"הזמן פועל לטובתנו", "הערבים לא יעזו לצאת לעוד מלחמה", ואם יעשו מהלך מטופש כזה הרי המלחמה תהיה "היום השביעי של מלחמת ששת הימים" – עוד ניצחון מוחץ. "חזק, מהר ובאופן אלגנטי", כלשונו של חיים בר-לב ב-1967. באווירה כזו התקבלו ההחלטות ב-1973: יש "סבירות נמוכה" שתפרוץ מלחמה, ואם תפרוץ – היא תסתיים בנוק אאוט ישראלי מהיר.

זו היתה גם הסביבה הפסיכולוגית שבה גיבשו גולדה, דיין ואחרים את עמדותיהם. והדבר האחרון שהם רצו זה לשמוע דעות אחרות. על מוסקבה 1941 ריחפה אימתו של סטלין, שקבע בפסקנות ש"היטלר לא יסתכן בפתיחת חזית שניה על ידי התקפה על ברית המועצות". מרבית הגנרלים היו מפוחדים. הם חששו לחלוק על דעתו, והיססו לפני שהגישו לו כל מידע או הערכה המנוגדים לעמדות שבהם התקבע.

לנו לא היה, למרבה המזל, סטלין. אבל היו גם היו אישים בכירים שלא הקרינו נכונות לשמוע דיעות אחרות מפקודיהם. אצל ראש אגף המודיעין אלי זעירא ועל אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן (גורודיש), כתב בר-יוסף, "ניתן לזהות מאפיינים של אישיות סמכותית, כזו הנוטה ליצור הכנעה מצד כפופים, נמנעת מביקורת והתבוננות עצמית ומתקשה לקבל כפל משמעויות וערפול".

אישיות סמכותית אולי טובה להוביל לוחמים בקרב, אך ספק אם היא מסוגלת להתמודד עם מצבים מורכבים אחרים. בר-יוסף מצטט את החוקר נורמן דיקסון, הקובע בספרו "הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא" כי האישיות הסמכותית "איננה חופשית, יצירתית ומקורית, אלא מוגבלת לנוסחאות נוקשות ולעמדות חסרות גמישות". היא ניחנה ב"מוח סגור", אשר "מתנגד בתקיפות, כפי שמעיד כינויו, לקליטת כל דבר המתנגש בתפישותיו הטרומיות ובאמונות החביבות עליו".

אז מי יבטיח לנו ש"הפסיכולוגיה של השלומיאליות" היא רק מחלתם של לובשי מדים?

ועוד יותר מכך – שננהג אחרת במשבר הבא, או ששוב ילקו מנהיגינו עיוורון מדיני ומודיעיני?

 

 

 

מודעות פרסומת
  1. עדיין אין תגובות.
  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

המולטי יקום של אלי אשד

לכאן קל להיכנס אבל קשה מאוד לצאת .

מכון גנזים ע"ש אשר ברש

הבלוג של ארכיון "גנזים" של אגודת הסופרים העבריים, בעריכת יצחק בר יוסף

A Photographers diary of the Universe

I am a cell biologist, photographer, cyclist and hiker living in Jerusalem, Israel. In this blog I will describe and mainly depict past, current and future journeys to remote, and less remote corners of our beautiful home planet.

"נתונאות"

האתר הישראלי ל-DATA JOURNALISM

ספי הנדלר

על אמנות ולא רק. מהרנסנס ועד היום

משה הרפז

המתבונן: ככל שתרבו להתבונן כך תראו יותר!

עיתונאים

בלוג על מעמד העיתונאי בישראל

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.

%d בלוגרים אהבו את זה: