איך ומתי הומצאו יום העצמאות ויום הזיכרון

לא פשוט להקים מדינה, ומסובך לא לפחות לעצב עבור אזרחיה מסורות וסמלים.

השנתיים הראשונות למדינה לוו בשורה של ניסיונות לכונן ולעגן חגים וימי מועד, כאלה שאמורים להעניק לאזרחים תחושת יחד לאומית ולסמל את ערכיה של הישות החדשה. נדרשו כמה שנים עד שעוצבו הטקסים ונקבעה המתכונת שאנחנו מכירים היום, של יום הזיכרון לחללי צה"ל ומיד אחריו יום העצמאות.

ליום העצמאות קדם, לזמן קצר, חג אחר: "יום המדינה". הוא נקבע ביולי 1948, כחודשיים לאחר הכרזת מדינה. הממשלה הזמנית החליטה כי "יום המדינה" יצוין בכ' בתמוז. המועד נקבע משום שתאריך זה, יום פטירתו של בנימין זאב הרצל, צוין על ידי התנועה הציונית ועל ידי היישוב בארץ ישראל בשורה של טקסים בימי המדינה בדרך. יום הזכרון של הרצל הוצמד לזה של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, שנפטר בכ"א בתמוז. בשל סמיכות התאריכים אוחדו למעשה מרבית האירועים לזכר השניים ליום אחד, כ' בתמוז, מועד שקיבל משמעות לאומית בשנות המנדט.

כשהוחלט לשדך את "יום המדינה" ליום הזיכרון להרצל הוסבר  כי ביום זה "יצוין הקשר האמיץ בין חזון הרצל על מדינת היהודים לבין התגשמותו במדינת ישראל".

ההודעה הרשמית על החג לא הסתירה לשם מה נועד חג לאומי: לגיוס הסכמה ותמיכה בשלטון. נאמר בה, בין היתר, כי ביום זה "בראש ובראשונה יודגש עניין אחדות האומה סביב מטרות מלחמתנו, וההכרח בהתלכדות מלאה מאחורי ממשלתנו והנהגתנו הצבאית".

הגוף הממלכתי המשמעותי ביותר, אז כמו שנים רבות אחר כך, היה כמובן צה"ל. משום כך נקבע כי בכ' בתמוז תש"ח יושם עיקר הדגש על אירועים צבאיים, אך הומלץ כי "כדי לשוות ליום הזה אופי עממי רחב, רצוי שגם הגופים הישוביים יערכו תוכניות חג מיוחדות".

מעריב, 27 ביולי 1948

בכ' בתמוז תש"ח, שחל באותה שנה ב-27 ביולי, ערך הצבא מצעדים, והארץ צהלה.

אחת האטרקציות במצעד היה נשק שלל, ממש כפי ששני עשורים מאוחר יותר, ביום העצמאות 1968, יציג צה"ל את טנקי השלל הסובייטיים שנתפשו במלחמת ששת הימים. ב-1948 היו אלה שיריוניות קלות, שנשאו שלט: "שלל אויב".

התרגשות רבה ניכרה בכל רחבי הארץ. ישראל הייתה נתונה עדיין בעיצומה של מלחמת השחרור. רק זמן קצר חלף מאז הכרזת העצמאות, והיתה זו הזדמנות ראשונה לראות עוצמה צבאית, חיילים עבריים צועדים בסך במקומות שבהם רק חודשים ספורים קודם לכן ניצבו חיילים בריטיים. הצבא הצועד שיקף בעיני רבים יותר מכל את המהפכה הדרמטית שהתחוללה ב-14 במאי.

אבל היו כבר אז מי שהביעו חשש ודאגה מכך שהעוצמה הצבאית דוחקת במרחב הציבורי את הרוח. הסייפא גוברת על הספרא. "אין דינה של הרוח כדינו של הכוח הצבאי", כתב יעקב עמית ב"על המשמר", "אך אל יאכל כ' בתמוז את כ"א בתמוז".

כשחלפו החודשים התקרב יום השנה הראשון להכרזת העצמאות. היה כבר אמנם "יום המדינה", אבל אי אפשר שלא לחגוג בה' באייר. וכך, במרץ 1949 החליטה ממשלה, ואחר כך גם הכנסת: ה' באייר יהיה "יום הקוממיות", חג רשמי.

חג רשמי? ב"דבר" התרעם על כך ש' לביא והזכיר שבהיסטוריה "חגים רשמיים" נועדו בדרך כלל להלל ולקלס קיסרים ומלכים. במאמר שבו הטיל ספק בצורך בסוג כזה של מועד כתב לביא:

"אני מציע לא חג רשמי, אלא חג לעם. חג למנוחה ולנופש, לששון ולשמחה, לעונג ולהשראה… וכל אשר ירבה למלאות אותו תוכן, ירבה מצוות ותענוגות – ישתבח".

וכמובן, אישור "יום הקוממיות" בכנסת לא עבר בשקט. השאלה מה יקרה כאשר ה' באייר יחול בשבת, עוררה התנצחות מסוימת. בסוף הוחלט שדיה לצרה בשעתה.

בתוך זמן קצר יוחלף המינוח הרשמי מ"יום הקוממיות" ל"יום העצמאות". מי שהתקשה להסתגל למעבר מקוממיות לעצמאות היה ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שהעדיף לעשות שימוש במונח הראשון. שנים אחדות אחר כך שיגר שלמה אבינרי  מכתב לראש הממשלה , וביקש מדוע הוא מתעקש להשתמש בנאומים ובמאמרים ב"מלחמת הקוממיות". המילה קוממיות, לדברי אבינרי, היא "מושג קלוש, ערפילי וערטילאי".

בן-גוריון, שאהב לעסוק בסוגיות לשוניות, טען בתשובתו שעצמאות היא מילה "מלאכותית ומחודשת". ואילו מקורה של קוממיות הוא בתנ"ך, ויש בה "ביטוי יותר עמוק ונועז למעמד של עם בן-חורין באשר במלה המעומעמת עצמאות".

עבור בן-גוריון ורבים מאזרחי ישראל, נמהלה שמחת יום הקוממיות / העצמאות הראשון במפח נפש. מצעד יום העצמאות – שבו אמור היה הצבא להציג את עוצמתו ברחובות תל-אביב, לא הצליח לפלס לו דרך בהמון שגלש מהמדרכות וחסם את דרכם של החיילים, הג'יפים וכלי השריון. הוקמה ועדת חקירה וחלק מהאחראים נענשו. הדיווח ב"דבר" כלל הצלפה ארסית על "קוצר ראייתם וחוסר כשרונם של חברי הוועדה המתכננת את החגיגיות, שמנעו כל ניסיון להנהיג סדרים", וקביעה כי מדובר היה ב"חוסר סדר שאין לו כפרה".

היו, עם זאת,  גם מי שמצאו בחוסר הסדר גם חן מסוים, כמו אחד הכתבים הזרים שדיווח על המצעד שלא צעד. עדות לכך שישראל איננה מדינה מיליטריסטית שבה רועם צעדם של חיילים ומטיל אימה על האזרחים.

ואחרי שנקבע יום הקוממיות / עצמאות, מה עושים עם חג "יום המדינה", שהושק רק שנה קודם לכן?

אז עלה הרעיון להפכו מ"יום המדינה" ל"יום הצבא".  לא כולם תמכו ברעיון.  על פי אתר ארכיון צה"ל  הציע ב- 13 בפברואר 1949 ראש אגף כוח האדם האלוף משה צדוק כי יום הכרזת המדינה יהיה חגו של צה"ל. אבל הרמטכ"ל רב-אלוף יעקב דורי פרסם ב- 5 ביוני 1949 פקודה בה נאמר: "כ' בתמוז נקבע יום צבא הגנה לישראל. בתאריך זה יחוג הצבא מדי שנה בשנה את יום הקמתו הראשון לפי תכנית שתפורסם על ידי המטה הכללי/אכ"א".

ב"יום הצבא" בכ' בתמוז תש"ט נערכו שורה ארוכה של ארועים ברחבי הארץ, אך האירוע המרכזי היה טקס חלוקת אותות הגבורה לתריסר לוחמי מלחמת השחרור. והיו גם מצעדים ואירועים נוספים.

אבל גם "יום הצבא", כמו "יום המדינה" לפני, לא האריך ימים.

ההפרדה בין יום העצמאות לבין "יום הצבא", הייתה בעייתית. היא גם הקשתה על הצבא. עריכת שני מצעדים צבאיים בשנה עלתה כסף ודרשה הפניית כוח אדם, בצבא שסבל כבר אז מאותם קשיי תקציב שמלווים אותו עד היום.

לקראת ההחלטה על ביטולו של החוג הרשמי של הצבא נקט בן-גוריון צה"ל יוצא-דופן: הוא שיגר מכתב לכל עורכי העיתונים וביקש לשמוע את דעתם על מהלך כזה, כלשונו, "למען ברר מהי דעת הקהל". הרטוריקה של  בן-גוריון בכל הקשור ל"דעת הקהל" התאפיינה בדרך כלל בהטלת ספק ביכולת לקבוע מהי, בעצם, דעתו של הציבור, וקריאת תגר על הטענה שהעיתונות היא המבטאת של דעת הקהל. הפעם דווקא בחר להיוועץ בעורכים כמייצגי "דעת הקהל". הם סברו שאין הגיון לצרף את חגו של צה"ל ליום הזיכרון להרצל.

הנה לדוגמה מכתבו של עורך מעריב, ד"ר עזריאל קרליבך, המוצג באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון:

ימים ספורים לאחר קבלת תשובות העורכים פסק בן-גוריון: "יום הצבא" יבוטל. מזכירו הצבאי נחמיה ארגוב תיעד את הפקודה בפתק המוצג באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון:

כ' בתמוז הופשט אפוא ממעמדו "הלאומי", ונותר רק יום הזיכרון להרצל ולביאליק. הסייפא והספרא נפרדו.

עוד קודם לכן, באפריל 1950, כבר הונחו יום לפני יום העצמאות זרים על קברי חללי מלחמת השחרור (על המחלוקות והבלבול בדבר אירועי הזכרון בשנת 1950 – ראו בפוסט ההמשך). ובערב יום העצמאות כבר נערך בהר הרצל טקס הדלקת המשואות על ידי יושב ראש הכנסת.

האירוע המרכזי ביום העצאות תש"י, כמו בימי העצמאות שיבואו מאוחר יותר, היה מצעד צה"ל. המצעדים הללו היו תצוגות כוח צבאיות שנועדו לשרת שלוש מטרות. האחת – להציג את עוצמתה של ישראל בעיקר לעיני אויביה, כמסר הרתעתי. השניה, לעודד את רוחו של הציבור ולהקנות לו תחושת ביטחון; והשלישית, ממש כמו הימים שבהם נולד "יום המדינה" – לשמש סמל לאומי מלכד, המאפשר למרבית אזרחי המדינה להתייצב בגאווה לימין המדינה ומנהיגיה.
וראו עוד על הנושא בבלוג ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון.