הנשים החדשות של הגליל

 כמה פעמים חלפתם בדרך צפונה, לצימר או לכנרת, על פני חץ הדרכים בין צומת גולני לצומת עילבון המצביע על הדרך לכפר בעיינה-נוגידאת? כמו מרבית הכפרים הערביים בגליל, גם בעיינה-נוגידאת, בדרומה של בקעת בית נטופה, הוא מחוץ לתחום למרבית התיירים הישראלים-יהודים העולים צפונה. כשהמדריכים בטיולים מציגים את הנוף מפסגת אחד ההרים, הוא מזכיר את שמות הכפרים הללו. מלמעלה, מרחוק, הם נראית ככתמים בהירים וצפופים בתוככי הירוק חום של הגליל. אבל להיכנס לתוכם? עוד לפני הטראומה של אירועי אוקטובר 2000 מרביתם היו ארץ לא נודעת.

  בשבת האחרונה, בזכות ידידנו אבנר, שבא מאמריקה לחגוג יום הולדת עגול וחשוב דווקא בגליל, ודווקא בסיור יוצא דופן, פנינו בפעם הראשונה אל תוך הכביש היורד לתוככי בעיינה-נוגידאת. זה היה חלק מסע מרתק למחוזות חדשים בתוככי גליל, ובעיקר פגישה עם נשים יוצאות דופן המחוללות שינוי בקהילתן.

בעיינה-נוגידאת, על כ-8,500 תושביו, הוא חיבור של שני ישובים. האחד של חקלאים, "אוכלוסיה פלאחית", כלשון אתר היישוב, ערבים ארצישראלים ותיקים, ומשנהו של בדואים שהגיעו לכאן לפני מאות שנים. עם השנים התאחדו מוניציפאלית וגם אנושית: כבר כמה דורות שיש נישואים רבים בין החקלאים לצאצאי הנוודים.

מהגליל גם להודו. הינדיה סולימאן וחברותיה

הינדיה סולימאן וחברותיה מקדמות אותנו ב"פנינת העמק", בית עתיק בלב היישוב. זהו מרכז למלאכות מסורתיות, שהוקם על ידי נשים בכפר כמיזם תרבותי ותיירותי. הינדיה, אשה מרשימה ומלאת אנרגיה, מתארת איך החליטה קבוצת נשים להתארגן לפעילות משותפת. הן החלו לאפות יחד עוגיות. הבילוי המשותף היה נפלא, היא צוחקת בקול גדול, אבל הקילוגרמים שהעלו גופן לימדו אותן שצריך משהו אחר. הם עברו למלאכת יד: פרחים ומחרוזות.

   אחרי כמה ניסיונות שלא עלו יפה לגייס סיוע חיצוני לפרויקט, נכנסה לתמונה אדריכלית הנוף אלה יונגמן, המלווה את הפרוייקט כיועצת מטעם משרד התיירות. אלה, תושבת מצפה אבירים, מאמינה בשילוב בין תרבותי, בגליל ובכלל. בבעיינה נוגידאת הייתה שותפה להנפת המיזם ולמיקודו בשימור מלאכות יד מסורתיות. הנשים יצאו למסע במרתפים ובארונות בתים, בחיפוש אחר רקמות, מחצלות, סלים, קישוטים ותכשיטים ששימשו את אמהותיהן וסבותיהן. זה לא היה פשוט: החיים המודרניים מעלימים בהדרגה את המסורת גם בכפר. אחר כך למדו כיצד לתפור, לשזור ולארוג בהתאם לדוגמאות המסורתיות. וגם לנהל את הצד העסקי של המקום.

  שימור מלאכות היד המסורתיות הוא רק יעד אחד: לא פחות מכך חשובה התרומה לקידום מעמדן של הנשים. מרביתן יצאו מהבית בפעם הראשונה. עבודות היד גם מכניסות להן כסף, בחברה שבה רק הגברים היו עד היום המפרנסים. הינדיה מתארת את חוויותיה בעברית, למרות שלדבריה החלה ללמוד את השפה רק לפני שנים אחדות. שלושת בניה שירתו בצה"ל. לפני כשנה נסעה לטיול בהודו. עצמאותה עלתה לה לא פעם במחיר חברתי כבד בכפר. אבל היא בשלה: היא רוצה לקדם את הנשים. מה השלב הבא? הינדיה אומרת שהיא מתכוונת להקים צימרים בכפר, וגם להקים אוהל אירוח בדואי.

  "פנינת העמק" כבר מתחילה להניב פירות: אוטובוסים של תיירים כבר סוטים מפעם לפעם מהכביש הראשי, גולשים אל הכפר. היוזמה של הינדיה וחברותיה מעניקה השראה לתושבים נוספים בכפר, שמחפשים דרך להשתלב ביוזמות עסקיות תיירותיות. מדוע לא, בעצם? הרי הגליל הוא דוגמה מרשימה לאזור שהצליח להתנער מהדימוי הנמוך הכרוך במונח פריפריה, כשצימרים מעוצבים ומסעדות שף החלו לצוץ בין לולי התרנגולות ומטעי התפוחים של מושבי ההר.

טחינה וכתישה. אום עג'אג' ובתה

   בשולי הכפר, אנחנו פוגשים באישה מרשימה אחרת, אמינה סלימאן, היא אום עגאג, הפעילה גם ב"פנינת העמק", ובמקביל מנהלת ביד רמה מרכז למורשת חקלאית והסעדה. המרכז שלה ושל בעלה אבו עגאג ממוקם במבנה בשדות הכפר. זוהי עזבה, שומרה בעברית, מעין סוכה שחקלאים מקימים בשדה כדי להיות בשטח בימי איסוף התבואה והיבולים.

 לאבו עגאג ואו עגאג בית מודרני בכפר, אך הבעל החליט כבר לפני שנים שהוא מעדיף את שלוות העזבה על פני המולת  הכפר. הרעש היחיד בעזבה הוא קרקורי תרנגולות, קראות הטווסים ופעיות הכבשים מעבר לקיר. אבו עגאג מציג בגאווה את המחרשות הישנות והכלים החקלאים שאסף, כלי מטבח עתיקים ואפילו מכונת תפירה רבת שנים. יש לו גם כדי חרס ענקיים לאגירת שמן ומים, שחלקם נאספו מבתים שניטשו ב-1948 על ידי תושבים שברחו מהכפר. אום עגאג טוחנת גרגרי חיטה בין שתי אבני בזלת, כפי שעשו דורות רבים של נשים, וכותשת קפה בקצב ממכר. אחרי התצוגה מוגשת בעזבה ארוחת צהריים מסורתית על פיתות נפלאות: עוף, אורז, מג'דרה, מלוחיה ועוד מטעמים.

העצמה נשית. במרכז בעראבה

    מצידה השני של בקעת בית נטופה, בכפר עראבה, ביקור בפרויקט נשים נוסף: אפנאן אל ג'ליל, ניצני הגליל. גם כאן נאספות נשים במרכז המוקדש למלאכות מסורתיות, ללמוד ולשמר את מורשת הרקמות הפלסטיניות. יש כאן שטיחים, שמלות, צעיפים ותיקים בכל גודל שתחפצו.

ניצני עוצמה חדשה

על הפרויקט מנצחת אנגליקה מאדי, שהגיעה לכאן מגרמניה, לאחר נישואיה לבן הכפר. למיה היא המדריכה המקצועית: היא מלמדת את סודות הרקמה לנשים מבוגרות וגם לקבוצות של נערות צעירות. גם כאן מדובר במהפכה של ממש: פרויקט של נשים למען נשים, התנסות חברתית וכלכלית. המטרה המוצהרת בעלון שמחולק למבקרים היא "העצמה וחינוך למנהיגות לנשים ונערות ערביות". יש גם מצגת פאורפוינט על פעילות המקום.

   ומשם לפקיעין: שם הדמות הנשית המרשימה כבר מוכרת הרבה יותר לציבור הרחב: גמילה חיר, יצרנית מותג סבון חובק העולם הקרוי על שמה, "סבתא ג'מילה". ללא חינוך מסודר החלה  לפני שנים בניסויים לשיפור סבון שמן הזית המוכר, כדי להחליף את הסודה הקאוסטית שבו. היום מייצרת ג'מילה במפעל שלה באזור התעשייה בתפן סבונים בניחוחות שונים ובעיצובים מגוונים, מעניקה פרנסה לעשרות נשים דרוזיות. הסבון נמכר במדינות רבות והיא עצמה יוצאת למסעי קידום מכירות מעבר לים.

הגברים כועסים. סבתא ג'מילה

   ג'מילה מספרת על מלחמת העצמאות המתמשכת שלה: מעברה לאזור רמלה, שם דאגה לפרנסת ילדיה, ועמדה על כך שיקבלו חינוך בבית ספר בקיבוץ; בנה שהיה התלמיד הדרוזי הראשון בפנימיה הצבאית בחיפה; בתה שהיתה הצעירה הראשונה בפקיעין שלמדה נהיגה. בעלה של ג'מילה הסכים לכך רק לאחר שהבהירה לו שתעדיף להתגרש אם יעמוד בדרכה להעניק לבת שיוויון הזדמנויות, כמו לבנים. אנשי הדת הדרוזים, היא מספרת, התנגדו בתוקף. היא התעקשה, ובעקבות בתה הלכו אחר כך נשים נוספות. אחר כך הייתה בתה גם הסטודנטית הראשונה באוניברסיטת חיפה שהתגוררה במעונות.

לפני שנים אחדות ג'מילה הדליקה משואה בטקס פתיחת חגיגות יום העצמאות בהר הרצל, ואף זכתה באות הוקרה של העדה הדרוזית. אבל הגורמים המסורתיים בחברה הדרוזית עדיין מסרבים להתרשם מהישגיה. בחברה הדרוזית אין מדובר בניפוץ תקרת זכוכית: ג'מילה, כמו נשים אחרות בגליל המבקשות לממש את עצמן לא רק בתוככי הבית, נדרשת לפרוץ לעתים חומות עבות של מסורת דכאנית.