ראשי > מחאה, מפלגת העבודה, פוליטיקה, תקשורת > "היא לא סמולנית": המותג והסיכוי

"היא לא סמולנית": המותג והסיכוי

המאבטח בכניסה לקניון השכונתי עצר אותי בשבוע שעבר. מה הולך לקרות בעבודה, שאל. התחלתי להסביר לו על הסיבוב הראשון שהסתיים ללא מנצח, ושהולכים לסיבוב שני, אבל התברר לי שהוא בקי בכל הפרטים. העסיקה אותו השאלה למי ינסו מצנע והרצוג לתת את קולות תומכיהם.

אחר כך הפתיע אותי המאבטח. "אני איש ימין, אבל התפקדתי לעבודה. אני בעד שלי", אמר.

כשסיימתי את הקניות חזרתי אליו. הוא עדיין עמד במשמרת. גלגלנו שיחה על המצב. הוא הסביר מדוע הוא תומך דווקא בה. "היא על הכפאק", אמר. "היא חברתית". ואחר כך הוסיף: "היא לא סמולנית". אני מאיית את כך, בסגנון הטוקבקיסטי, כי נדמה היה לי שהוא סינן "סמולנית" בדיוק באותה ארסיות שבה נכתבה המילה בשנים שמגיבים הוסיפו אותה מתחת למאמרי ב"מעריב".

הבהוב של תקווה. הבחירות בעבודה

שיהיה ברור: מבחינתי הכינוי "סמולני" או סתם "שמאלני" איננו עלבון. זו מחמאה, במדינה שבה ההתלהמות הלאומנית, עם או בלי פאנדמנטליזם דתי-לאומי, הופכת את הימין לאזור סכנה מבחינה מוסרית, ביטחונית, מדינית ובכלל.

אבל האמירה "היא לא סמולנית" הסבירה לי בדיוק מדוע אני מנהל במרץ בלתי אופייני מיני-קמפיין לבחירתה של שלי יחימוביץ בשיחות עם חברים, בפייסבוק וגם כאן, בבלוג הינוקא שלי. כי מעבר לכישוריה הפרלמנטריים, הערת המאבטח הייתה עוד סימן לכך שיחימוביץ מצליחה, טיפין טיפין, לסדוק לראשונה את החומה שעוטפת בשנים האחרונות את הסמול. סליחה, את השמאל, בשיח הציבורי בישראל.

התיוג "סמולני" מלווה את השמאל כבר כעשור. כשחיפשתי הגדרות למונח, בממלכת הטוקבקיסטים המתלהמים (אינטרנט, בלע"ז),  מצאתי באתר "פרש", שרוח ימנית מנשבת בדרך כלל בין דפיו, את ההגדרה הבאה, שנכתבה ב-2004 : "סמולן" – שמאלני קיצוני משולי המחנה שמשקלו רב רק בתקשורת, אך בהגיעו להתמודדות דמוקרטית, ספק אם עובר את אחוז החסימה. זהו מחנה שהולך וקטן מבחירות לבחירות ושכל הוויתו משדרת קוטן אמונה בסיכויי שרידותה של מדינת היהודים ככזו ("סמול"" – תרגום ל"קטן" באנגלית משולב ב"שמאל" אידיאולוגי בישראל). "סמולן" בעיני – מי שדבק בהגדרת המדינה כדמוקרטית בלבד ומתנגד להגדרתה כיהודית ומעוניין בהגדרתה כ "מדינת כל אזרחיה" (כפירה בזכות הקיום של מדינה יהודית). זו התייחסות מצומצת לסמולן, בפירוש מרחיב במקצת, ניתן לכלול בהגדרה גם את מי שאינו מצהיר על סלידתו ממדינה יהודית, אך פועל ומעדיף תמיד ערכים הנחזים כהומניים ודמוקרטים כלליים, על חשבון כל המתקשר או נובע מהערך של "מדינה יהודית" והבטחת המשך קיומה ככזו.

  עד כאן ההגדרה. וזה, פחות או יותר, הדימוי שנושאים על גבם בעשור האחרון אנשי השמאל במרחב הציבורי הישראלי. זה המיתוג שנצרב בעורם של מי שנמצאים משמאל למרכז הפוליטי. חלק גדול מהם, אני משוכנע, נושאים את התו הזה בגאווה רבה. כאמור, גם אני, אף שאיני חותם על כל מרכיבי ההגדרה.

  הבעיה היא שעם השנים התקבע המותג סמולני כתיוג שלילי בתודעתם של רבים מדי מאזרחי ישראל. וכדרכם של מותגים הוא חוסך למשתמש בו מחשבה, דיון, או בירור העובדות. די במילה אחת כדי להגדיר מוצר, מקום או אדם: מיד עולות במוחך כל האסוציאציות והתחושות שביקשו  לטמון בראשך "מעצבי המותג" למיניהם.

  במקרה הזה, לא יועצי שיווק מתוחכמים עשו זאת, אלא איזו רוח עיוועים המונית, שהסתייעה בוודאי בנסיבות המדיניות, הביטחוניות והמשפטיות: התוצאות הטרגיות של הסכם אוסלו, מהלך היסטורי וחשוב שהשתבש ממגוון של סיבות, שלא כאן המקום לעסוק בהן; האינתיפאדה השנייה על נרצחיה הרבים; פעילותו האקטיבית המרשימה של בית המשפט העליון בהנהגת אהרן ברק לחיזוק המימד הדמוקרטי וההומני בחיים הציבוריים בישראל,  ובכלל, החרפת השסע התרבותי והפוליטי בחברה הישראלית.

    ועכשיו אנחנו כאן, בספטמבר 2011, במציאות מדינית ואסטרטגית מאיימת, כאשר ניווטם של נתניהו-ליברמן ושות' ממשיך לגלגל את ישראל במדרון. ומה כוחו של השמאל? רוחו השפויה לכודה תחת המותג "סמולן", המנכר אותו מחלק ניכר מהציבור הישראלי.

   האמירה "היא לא סמולנית" מעידה כי יחימוביץ נוהגת בתבונה כשהיא מעדיפה לא להשקיע עצמה ברטוריקה המוכרת (והמוצדקת) על הצורך בוויתורים מרחיקי לכת של השטחים, כולם או מרביתם. זו איננה פוליטיקה צינית  אלא תבונה פוליטית. שהרי רק כאשר אנשי השמאל יחלצו עצמם מכבלי המותג "סמולנים" – בעידן שבו מותגים ושיווק אינם רק בחלונות הראווה ובקניונים אלא גם בפוליטיקה –  הם יוכלו לשוב לעמדות כוח ולהשפיע, לא רק לדבר. לחזור למקום שבו יוכלו להוריד להחזיק שוב את ההגה, לנסות למשוך אותו חזרה מקצווי הימין החברתי וגם המדיני. לא רק להידחק במושב האחורי ולזעוק.

      בימים שבהם מפת התקשורת הישראל היתה רוויה בעיתונים מפלגתיים, נמצאו רבים מעורכי עיתונים אלה בדיוק באותה דילמה: איך פורצים מהמעגל הצר של קהל השבוי, תומכי המפלגה, ופונים לציבור רחב יותר. באותם ימים רווחה האמירה: "כדי שעיתון פוליטי יהיה בעל השפעה, צריך שיהיו לו קוראים רבים; וכדי שיהיו לו קוראים רבים, צריך ‫שלא ידובר בו יתר על המידה על פוליטיקה".

      זה מה שמנסה עכשיו יחימוביץ לעשות, כדי לחלץ את השמאל מהשלולית שנדחק אליה בשולי המפה הפוליטית: כדי שתוכל לקדם אג'נדה של השמאל, במקומות שבהם אפשר להשפיע, היא צריכה לגייס חלק משמעותי מהציבור. כדי שתוכל לעשות זאת, עליה לצמצם את העיסוק הפומבי במה שזיהה עד עתה את השמאל בעיני הציבור והפך אותו לסמול.

     זה מהלך מתוחכם וראוי. מה גם שניסיונה הפוליטי הופך אותה, כפי שכתבתי כאן לפני הסיבוב הראשון, ל"סוכנת הפוליטית" הראויה ביותר של רוח המחאה החברתית במסדרונות הכנסת. חשבתי כך גם קודם, אבל דבריו של המאבטח בקניון (לצד הסקר שהעניק לעבודה בהנהגתה 22 מנדטים) שכנעו אותי שמיתוגה המתעצב כ"חברתית" ובעיקר כ"היא לא סמולנית" הופך אותה להבהוב הראשון של תקווה לשמאל.

מודעות פרסומת
  1. 20 בספטמבר 2011 בשעה 9:08

    רפי, פוסט יפה. אבל דבר אחד ברור: זה לא המותג, זה המוצר.

    השמאל לא סתם כך נדחק לשוליים. המוצר נוסה פעם ופעמיים ונכשל "ממגוון של סיבות" שהעיקרית שבהן היא שזו פשוט הייתה דרך טיפשית ואסונית לפעול כך באותה "וילה בלב הג'ונגל". ואידך זיל גמור.

  2. 20 בספטמבר 2011 בשעה 10:39

    הלל, ואין ספק שהמוצר המתחרה הוכיח את עצמו…
    ואפילו אם יחסינו עם הערבים הם במצב חסר תקווה (ואני חולק על כך)- הרי דווקא משום כך יש חשיבות רבה למעמדנו בעולם. קרי: אם צונאמי של שונאים מסתער עלינו, כדי שנהיה בצידו של המערב, אות ומופת חיובי כמו שהיינו עד יוני 1967 – ולא יתומים, מצורעים ומוקעים בגלל מה שעשינו או לא עשינו מאז, כשרוממות הקדושה והכוח חונקים את גרוננו.

  3. 20 בספטמבר 2011 בשעה 11:51

    מצויין. אני מצביע לשלי, וגם (בין השאר) מאותן סיבות. כמובן שהסיבה העיקרית היא היותה סוציאל-דמוקרטית אמיתית, אבל את זה אפשר להגיד גם על עמיר פרץ. היתרון שלה הוא בכך שהיא באמת ממותגת הרבה יותר טוב ויכולה לעשות משהו אמיתי עם העמדות שלה.

  4. 20 בספטמבר 2011 בשעה 14:47

    רפי, אני לא מבינה איך היא יכולה לדבר על עוולות חברתיות ועל אי צדק כלפי השכבות העניות ולא לעסוק במצב הכלכלי ובעוולות החברתיות של אלה שגרים לידנו ואנחנו מעדיפים להתעלם מהם. הרי הכלכלות של שתי המדינות (סליחה, מדינה וישות לעוד כמה שעות) קשורות זו בזו. אני לא בעד עמיר פרץ, ואני אהיה עצובה עבור מפלגת העבודה אם הוא יזכה, אבל קשה לי לקבל את הגישה שלה בעניין הפלסטיני. הנושא הוא לא רק החזרת שטחים ומתי או יחס של כבוד/זלזול למתנחלים, אלא בפירוש דיון ציבורי בתוך ישראל על כך שאנחנו לא יכולים לשלוט בעם אחר. שתהיה מנהיגה ותתחיל לדבר על הדבר האמיתי פה או שתישאר מפלגת נישה של קומץ מנדטים.

  5. רות
    19 באפריל 2012 בשעה 2:42

    יפה כתבת.
    היא אכן מצליחה לסדוק חומות..
    אני מחבבת אותה..אך זו לא אינדיקציה כי אני מזהה את עצמי עם השמאל-אבל לשלי יש כבוד והערכה גם מיתר בני המשפחה החרדית שלי…
    🙂
    כי גם אם היא תוקפת ..וגם אם היא מגינה..-היא הולכת עם האמת שלה.
    ואמת זה מצרך נדיר בימינו..או בכלל.

  6. זיו
    3 בנובמבר 2012 בשעה 22:52

    כל מילה בסלע

  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

המולטי יקום של אלי אשד

לכאן קל להיכנס אבל קשה מאוד לצאת .

מכון גנזים ע"ש אשר ברש

הבלוג של ארכיון "גנזים" של אגודת הסופרים העבריים, בעריכת יצחק בר יוסף

A Photographers diary of the Universe

I am a cell biologist, photographer, cyclist and hiker living in Jerusalem, Israel. In this blog I will describe and mainly depict past, current and future journeys to remote, and less remote corners of our beautiful home planet.

"נתונאות"

האתר הישראלי ל-DATA JOURNALISM

ספי הנדלר

על אמנות ולא רק. מהרנסנס ועד היום

משה הרפז

המתבונן: ככל שתרבו להתבונן כך תראו יותר!

עיתונאים

בלוג על מעמד העיתונאי בישראל

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.

%d בלוגרים אהבו את זה: