כי החרדים הם בעיקר חרדים.

רוח של חרדה עמוקה, של פלצות וחלחלה, מנשבת מאמצעי התקשורת שלהם – הפשקווילים.

הנה סיפור מעשה נורא שקראתי השבוע על קירות סנהדריה, הר נוף ועיירות יהודיות אחרות המשובצות ברחבי בירת ישראל:

מכללה ורשיון נהיגה. בדרך לגיהנום

כמו דרשה טובה (או כתבה עיתונאית משובחת) הסיפור האישי הזה, הנוגע ללב, נועד למשוך את עיני הקהל ואוזניו, ולהוביל אותו לעניין המהותי.

והעניין המהותי שזורע חיל ורעדה בקרב רבני העדה החרדית הוא הצונאמי ההשכלתי: המאמץ שמבקשת החברה הישראלית לעשות כדי להכניס גם את  החרדים לכוח העבודה, ממש כפי שקורה בריכוזים חרדים אחרים מעבר לים.

העדה החרדית, ובית דין צדק שלה, חרדים מן ההשלכות. הנה הפשקוויל כולו:

לאף אחד אין ביטוח. הסכנה אורבת בכל פינה

העולם החרדי אינו מנותק מהיקום הישראלי הכללי. מבחינתם זו אולי הבעיה. אבל לצורך גיוס תמיכה למחאה, מנצלים את דברים שנאמרו באחרונה בנושא הכשרת חרדים לעבודה על ידי פוליטיקאים חילונים, כדי להציג את גודל הסכנה. ואולי גם להגחיך את הטיעונים שמעלים ח"כים, שראשיהם חפים משטריימל, מגבעת ואפילו כיפה.

מילת האימים: "שינוי"

כיצד מתמודדין?

אם כבר מצטטים אנשי ביטחון בדימוס כשאול מופז וישראל חסון, המענה צריך לבוא בשיטה הביטחונית הישראלית – חומה, גדר.  אבל לא סתם "מכשול קרקעי" כלשון הלקסיקון הביטחוני, אלא "מכשול רוחני", שיציל את הציבור החרדי מפני חטאי העבודה ומסכנת הלימודים. הבו לנו גדר.

במסווה של דאגת הפרנסה: פה רך ואמירה נעימה

זוכרים את אשתו של האברך שביקשה ר"ל ל"השתדרג"?

עולם השדרוגים חודר לציבור החרדי  מכל הכיוונים. וכמובן שגם בתחום הסלולרי. הסכנה הגדולה עכשיו היא שאיפתם של בני תורה להשתדרג לאייפון. הדרישה להקפיד על טלפונים הולמים, ועל "הקומות הכשרות" בסלולרי, ללא אינטנרט ושאר מרעין בישין, אינה מובנת לצעירים חומדי אלקטרוניקא.

למאבק הזה מגייסים את בכירי הרבנים:

הגדר נפרצת שוב? האפליקציה של גדולי הרבנים

ולסיום, בלי קשר לחרדות ולחרדים, הנה מדבקה שראיתי ברחובה של עיר. כיוון שהיה זה בדיוק ביום שבו חגגו עכו"ם את "יום ולנטיין" ברוב פרחים ולבבות, אני מניח שניתן להגדיר זאת כגירסה האלוהית של יום האהבה.

אי אפשר לשכוח את המשפט הזה. גם לא את מראה הילד הרעב, המושיט את קערתו הריקה למגיש בחדר האוכל בבית המחסה ליתומים. המשפט הזה הרטיט את החברה הבריטית, חשף בפניה את סבל  המוני העניים, בעיקר הילדים חסרי הכל.

תחינת הילד הרעב מלווה אותי מאז שנות הששים, כאשר התאהבתי במחזמר "אוליבר", וגם קראתי בשקיקה את הספר. "אוליבר טוויסט" מאת צ'רלס דיקנס עדיין שמור אצלי בבית בשתי מהדורות שונות, בשני תרגומים.

התרגום האחד, מקיף ומפורט יותר, הוא מעשה ידיו של אריה סיון. על האחר, זה שהודות לו נחשפתי לראשונה לעלילות אוליבר, אחראי י. שי. הנה הקטע הדרמטי,  בפרק הפותח בתרגום ועיבוד זה:

וזו גרסתו של אריה סיון, עם איור:

"אוליבר טוויסט" היה ונותר יצירה פופולרית גם 175 שנים לאחר שנכתב. הוא תורגם לעשרות שפות. בעברית יש כתריסר תרגומים. מקצתם מלאים ומדוקדקים, אחרים מקוצרים ומעובדים. לתרגום המלא והחדש ביותר אחראים שהם סמיט ואמנון כץ, והוא ראה אור בשנת 2010 בהוצאת אוקיינוס-מודן.

על הספר כתבה אז גליה בנזימן ב"הארץ",   והחמיאה לשניים על איכות התרגום. בתיווכם של סמיט וכץ "דובר דיקנס עברית עשירה, רבת רבדים וקולחת, וחשוב מכל – הוא מצחיק ושנון להפליא בכל משפט ומשפט שלו, ובאופן מפתיע דומה מאוד באיכותו למקור. סמיט וכץ מדלגים בקלילות על פני תהומות הסרבול והכבדות המאיימים לשאוב אל תוכם תרגומים לעברית של דיקנס, על התחביר ועל אוצר המלים הווירטואוזיים, הנפתלים והחד-פעמיים שלו, אימתו של כל מתרגם".

דיקנס, שחשף את עוולות החברה הבריטית, זכה להערכה רבה גם בציבור היהודי והישראלי. דוד בן-גוריון כתב לסופר ס' יזהר כי בין הספרים שהשפיעו עליו היו "סיפורי הזוועה של דיקנס על העוני המנוון בראשית המאה התשע עשרה באנגליה".

אבל היה ליצירתו "אוליבר טויסט" גם פן נוסף, שעורר ביקורת, וגם דאגה וחרדה בקרב יהודים: דמותו של  פייגין, הנוכל המצרף את אוליבר לחבורת הילדים הנשלחת לשלוח ידיים לכיסיהם של עוברים ושבים, ואחר כך גם למשימות פריצה לבתים. פייגין המקורי הצטייר כאב-טיפוס לדמותו של היהודי בכל טקסט אנטישמי.

לילדים שקראו את התרגום המקוצר והערוך של י. שי לא היה מושג שמדובר בדמות של יהודי. הוא מוזכר אפילו ללא שמו. בדרך כלל הוא "הזקן העליז". הנה כאן הוא מוצג לראשונה,  סתם איש עם פנים מכוערות, מעוררות שאט נפש:

בשנות השלושים הוקרן בארץ הסרט "אוליבר טוויסט" שהופק בארצות הברית, ולא עורר כל תגובה. כך, מן הסתם, ציפו שיקרה גם בקיץ 1948 ,  כאשר יצא לבתי הקולנוע "אוליבר טויסט" בגרסה בריטית, שבה שיחק אלן גינס את פייגין. גם בארץ הסתערו רבים על בתי הקולנוע לחזות בסרט: כל מי שנפלו בקסמו של הספר, רצו לראות את הסרט.

אבל ב"מעריב" נזף ד"ר דוד לאזר בצופים הישראלים. בניו-יורק פרסמו רבני העיר מחאה חריפה על כך שבסרט מופיע "טיפוס יהודי מכוער, מין עלוקה המוצצת דם עניים", כתב לאזר, אבל בתל-אביב הוצג הסרט בהצלחה רבה, ואיש לא פצה פה.

המאמר של לאזר, ותגובות נוספות, הביאו את משרד הפנים להחלטה. הסרט נאסר להקרנה בישראל.

כרגיל, ובצדק, התעורר ויכוח אם ראוי שרשויות המדינה ימנעו מהציבור לצפות סרט. המתנגדים והתומכים כתבו מאמרים ושיגרו מכתבים למערכת.

ב"הבוקר", יומון מפלגת הציונים הכלליים (מרכז-ימין) נכתב כי "כאשר במאי בריטי מכור משמיץ את האומה העברית… לא יהיה זה נכון מצד ממשלתנו שלנו לפתוח בפני היריקה את תל-אביב שלנו".

מנגד טען אריה גלבלום ב"הארץ" כי אין זה מקרה שבארץ לא התרגש הציבור מדמותו של פייגין. ההחלטה על איסור הקרנת הסרט איננה מענה של משרד הפנים "לעמדתו הבריאה של הקהל הישראלי", כתב גלבלום, אלא "לגישתם של יהודי הגולה".

ב"דבר" ניתח דב סדן את עמדות שני הצדדים ופסק: צודק מי שפסל את הסרט. לטענתו, דמותו של פייגין עוצבה בדיוק בהתאם לסטריאוטיפ היהודי כפי שהוא "תקוע ומושרש בשכבה התחתונה של נפש העממים", זה שהוביל לעלילות דם ולכל יתר גילויי האנטישמיות. ואין שום הצדקה לעבור על כך לסדר היום. באותם ימים ממש מחו אישים יהודים בפני שלטונות הכיבוש האמריקאים בגרמניה, על כך שהסרט עמד להיות מוקרן שם. גם בצרפת התחוללה סערה סביב הסרט.

ההערה הזו עוררה גל תגובות נזעמות. גם בארץ וגם בקרב הקהילה היהודית בארצות הברית. "טיים" הואשם בביטוי בוטה של אנטישמיות. ההערה תאמה ללשון השער, שם היתה הכותרת "צרות בארץ הקודש". השבועון המחתרה "ניוזוויק" העביר מסר פוליטי דומה, רק בלי הצליל הדיקנסי, כשקבע כי בגין "מפנה את ארצו לדרך פוליטית מסוכנת".

הקשר האנטישמי נשכח מאז. דיקנס עצמו, עוד בחייו, היה מודע לתגובות הקשות מצד יהודי בריטניה על דמותו של הנוכל. אולי כפיצוי כלל באחת מיצירותיו המאוחרות, "ידידנו המשותף", את דמותו החביב והחיובית של היהודי ריאה.

עכשיו מציינים בעולם 200 שנה להולדתו של צ'רלס דיקנס, אחד הסופרים המעטים שזכו לחיי נצח הודות ליצירותיהם. "הארץ" הקדיש בשבוע שעבר את מוסף "גלריה" לדיקנס וליצירתו, ובגלי צה"ל הובאו בשידור חוזר שתי תוכניות "שעה היסטורית", עם פרופ' מיכאל הר-סגור ז"ל, על הסופר הבריטי. וגם אנחנו, כאן.

מעריב, 31.12.1971

     בידיעה מימין, דבריו של הוגה הדעות היהודי פרופ' הרברט מרקוזה, שהגיע אז לביקור בישראל. מרקוזה היה בין הפילוסופים שהשפיעו יותר מאחרים על "השמאל החדש", שהתפתח בעיקר במערב אירופה באותן שנים. מרקוזה ו"השמאל החדש" לא היססו למתוח ביקורת על ישראל שאחרי 1967.

     הכותרת "אני מוכן לחתום שישראל היא המכשול העיקרי לשלום" כוללת מסר מדויק: היה יותר משמץ של סיכוי שהמצרים היו מוכנים להסדר שבמסגרתו תיסוג ישראל מסיני אל הגבול הבינלאומי. "ישראל היא הצד החזק ויכולה להרשות לעצמה ויתורים", הטיב מרקוזה לתאר את המציאות. אבל ירושלים הפנתה את גבה.

    מרקוזה התקשה להבין את המנטליות הישראלית, במיוחד לאחר הניצחון ב-1967. היו אלה השנים שבהן אמר דיין "אנחנו מחכים לטלפון מן הערבים", ואחר כך קבע כי "מוטב שארם א-שייח' בלי שלום – מאשר שלום בלי שארם א-שייח'".

    אלה גם היו השנים ימים שבהם טרפדה ראש הממשלה גולדה מאיר את נסיעתו של נשיא הקונגרס היהודי העולמי נחום גולדמן לשיחות בקהיר.  מהלך זה של גולדה הוליד באפריל 1970 את "מכתב השמיניסטים", ביטוי כמעט ראשון מסוגו של אי הנחת בקרב גורמים בישראל מהקו הקשוח של גולדה מאיר.

ביטוי ראשון של אי נחת מקשיחות ממשלת גולדה. "מכתב השמיניסטים". מעריב, 28.4.1970

    בסוף 1971 העביר מרקוזה מסר חד וברור, של מי שהתבונן מהצד במציאות המזרח תיכונית.

    עכשיו הביטו בידיעה השניה, משמאל. עוד ביטוי של יוהרה ישראלית. האם שכח אלון שכשנתיים קודם לכן, הסתבך באופן מביך באמירת רהב אחרת? אז בינואר 1970 הכריז מעל דוכן הכנסת כי "מטוסי חיל האוויר של האויב לא יזכו לחצות את קו הרקיע שלנו ולאיים בפצצותיהם על ריכוזי אוכלוסין".

    לא חלפו אלא ימים ספורים, ובום על-קולי העיר את תושבי חיפה משנת הצהריים שלהם, סמוך לארבע אחרי הצהריים. היה זה מטוס "מיג 21" רוסי, שחדר לקו הרקיע הישראלי, והצליח לשוב בשלום לבסיסו.

     הבום הרעיד לא רק את השמשות בחיפה, אלא גם את יוקרת חיל האוויר הישראלי ומערכות ההגנה האווירית. ישראל הגיבה, כבר באותו ערב, בסדרת בומים על קוליים של מטוסי חיל האוויר מעל דמשק, חומס, חאלב, חאמה ולטקיה.

     אלון, כמו עמיתיו לממשלה, היה עדיין מסוחרר מהניצחון ב-1967. כולם בצמרת היו באותה תחושה: הערבים לא יעזו לתקוף, ואם ישתטו לעשות זאת צפויה המלחמה להיראות כמו היום השביעי של מלחמת ששת הימים. עוד זבנג וגמרנו.

       הדברים של מרקוזה ואלון נאמרו בדצמבר 1971.

       השעון כבר תקתק לקראת אוקטובר 1973.

     אבל יש גם דברים אחרים: אהדה לשאיפות של העם היהודי, ותקווה כי ניתן יהיה לממש אותן תוך התחשבות עם הערבים תושבי הארץ.

     הדברים נאמרו בשנת 1931, בראיון שערך עיתונאי מארץ ישראל עם מנהיג המאבק ההודי לעצמאות. המראיין היה עורך העיתון "דואר היום" איתמר בן-אב"י, בנו של אליעזר בן-יהודה. בדיווח על הראיון ניכרה התפעמותו של העיתונאי מגודל הרגע, מעצם המפגש עם אחת הדמויות החשובות ביותר בעולם באותה תקופה.

       השניים נפגשו בעת שגנדי שהה בלונדון לדיוני "השולחן העגול" עם צמרת השלטון הבריטי על עתידה של הודו. הראיון ב"דואר היום" פורסם ב-15 בדצמבר 1931, וניתן לקריאה היום בקלות רבה הודות לאתר עיתונות יהודית היסטורית.

      "לא אנסה להסתיר כי לבי הכה בי גלים מהתרגשות שידעתיה רק פעם אחת לפני כן, בימי ראיוני הראשון עם מוסולוני", כתב בן-אב"י בתארו את תחושותיו בדקות שלפני הפגישה עם גנדי.

        "בעשרים שנות מנהיגותו ההודית לא נמצא גם הפגם הקטן ביותר בכל פעולותיו ומעשיו", כתב. דמותו הסגפנית של האיש רק חיזקה בעיני בן-אב"י, בדומה לרבים מבני התקופה, את עוצמתו. "אין כמעט שן אחת לחניכיו הקדומות, וגלגלת ראשו העגול מבליטה בקרחותה הרצויה והמבריקה את אדישותו המוחלטת לפעולת קלסתרו על הבאים לראותו… אכן אוצר שלד בשרי זה ברזונו המרתיע כוח היולי ורוחני, שלא רק אנגליה עם כל קיסריותה הגאה, אלא העולם כולו… מוכרחים להתחשב עימדו".

       אחרי תפילה קצרה הובאה לגנדי מכונת הטוויה, שהיתה לאחד מסמליו המוכרים,  והופעלה על ידו גם בעת שיחות עם אורחים.

       הנה כך מתאר בן-אב"י את תחושתו ברגע שבו הרים גנדי את עיניו והביט בארח מארץ ישראל:

       על פי בן-אב"י, בראשית השיחה ביקש ממנו המנהיג ההודי להקפיד על תעתיק נכון של שמו:

אחר כך עברה השיחה לנושא הלאומי. "הגד נא לאחיך", אמר גנדי, "כי עוקב אני את שאיפותיהם באהדה רבה".

         ונחזור לנושא שבו פתחנו את הרשומה הקודמת על גנדי, היהדות והציונות: הקמת אתר ההנצחה למנהיג ההודי בירושלים.  מימוש יוזמתו של חבר מועצת העיר ד"ר מאיר מרגלית, תהיה צעד ראוי עד מאוד. העיר קדושה לשלוש דתות, וגדולה דיה כדי להכיל גם את מורשת גנדי. 

        זו לא תהיה רק מחווה למנהיג ההודי ולערכיו האוניברסליים לחרות ולאי-אלימות. זו תהיה תעודת כבוד לירושלים.

      ב"ישראל היום" התפרסם בשבוע שעבר מכתבו של שכני רפאל יוליוס, שאינו רואה בעין יפה את היוזמה להקים בירושלים מתחם מדיטציה על שמו של גנדי. לא אלוף פיקוד המרכז (והמטיף לטרנספר) שנרצח בידי מחבל במלון היאט לפני כעשור. הכוונה  למהאטמה גנדי, מי שהוביל את המאבק הבלתי אלים נגד השלטון הבריטי בהודו, ומצא גם הוא את מותו בידי מתנקש.

     יוזם  הנצחתו בבירה של המנהיג ההודי הוא חבר מועצת עיריית ירושלים ד"ר מאיר מרגלית. "המחווה הזו מגיעה באיחור של 64 שנה", צוטט ד"ר מרגלית באתר NRG. "היינו צריכים כבר מזמן להוקיר אישיות בסדר גודל עולמי כזה שפרצה גבולות לא רק בהודו, אלא בעולם כולו".

    אבל בירושלים, כמו בירושלים, כבר מתחילה להתארגן מחאת חרדים. האתר המתוכנן מיועד גם לכלול, אבוי, פסל של גנדי. והצבת פסל של גוי שהאמין בבודהיזם היא בעיני החרדים חילול קודש של ממש.

     אלא שמכתבו של יוליוס אינו עוסק בהיבט הדתי, אלא הלאומי. "כנראה שכחו פרנסי העיר, ואולי לא ידעו, שיחסו של גנדי להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל היה רחוק מחיובי", כתב יוליוס.

      עמדותיו של גנדי מעולם לא היו סוד. באוטוביוגרפיה שלו, הקרויה סיפור ניסויי עם האמת ובמקומות נוספים כתב בין היתר: "מדוע לא יראו הם (היהודים) כבני עמים אחדים עלי אדמות, את אדמתם בארץ שבה נולדו ושבה מוצאים את מחייתם?" ובמקום אחר: "קריאת היהודים להעניק להם בית יהודי איננה נראית לי. פלסטין שייכת לערבים, בדיוק כשם שאנגליה שייכת לאנגלים, צרפת לצרפתים. היהודים שנולדו בצרפת כמוהם כנוצרים שנולדו בצרפת – הם צרפתים. אך לדעתי שגו הם (היהודים) שגיאה חמורה בנסותם להשליט עצמם על פלסטין בעזרת בריטניה ואמריקה, ועתה גם בעזרת הטירור במערומיו".

דבר, 6.5.1947

      בכתבו טרור, התייחס גנדי להגברת פעולותיהן של אצ"ל ולח"י נגד הבריטים בשנים האחרונות של המנדט הבריטי. הגדרת פעולות אלה כטרור, אגב, היתה שגורה גם על מנהיגי היישוב, שגינו בריש גלי את הטרור היהודי.

     עוד בחייו של גנדי עסקה העיתונות הארץ-ישראלית בהתבטאויותיו. אחת העדויות הראשונות על יחסו הצונן למפעל הציוני נחשפה לציבור בראשית אוקטובר 1929, לאחר מאורעות תרפ"ט. על פי ידיעה, שהופיעה בעיתונים ערביים וצוטטה בארצות הברית, דרש גנדי מן המשנה למלך – נציג הכתר הבריטי בהודו – "להרשות לו סידור גדוד מיוחד בן עשרים אלף הודים שיישלח ארצה ישראל על מנת להגן על המקומות הקדושים של המוסלמים בפני היהודים".

     העיתון "דואר היום" שדיווח על כך הוסיף כי "ידיעה זו, שמלכתחילה לא נתן איש אמון בה, הוכחשה אחר כך על ידי גנדי". אולם עוד קודם ההכחשה שיגר אליו מר עזרא, יהודי יליד הודו שהתגורר באותה עת בשאנחאי בסין, מכתב שבו ביקש מגנדי הבהרות באשר לאמירה שיוחסה לו. האומה היהודית, כתב לו עזרא, "אינה אומה מתנפלת", ועל כן הופתעו היהודים שהמנהיג הידוע בסיועו ל"עדות ומיעוטים מדוכאים" מתייחס כך לרצונו של עם בחופש ועצמאות.

     את מכתבו, שפורסם ביומון "צ'יינה פרס" באנגלית שהופיע בשאנחאי, סיים עזרא כך: "האם יכול גנדי המשחרר, האדם בעל הנפש הרחבה, מגן הנדכאים, לצדד בזכות הרוצחים, השודדים ובעלי האינטריגות? קשה להאמין כזאת".

     ב-1931, כשהגיע גנדי בלונדון לצורך שיחות עם ראשי השלטון הבריטי, שוחח בין היתר עם כתב העיתון "ג'ואיש כרוניקל". בראיון גילה הבנה לשאיפה לציון אך אמר כי אסור שהשיבה לשם תעשה על כידונים. וכך אמר בין היתר: "ירושלים האמיתית היא ירושלים של מעלה, ואת הציונות הרוחנית הזאת יכול היהודי להגשים בכל מקום בעולם".  

דבר, 9.10.1931

     המנהיג היהודי אמריקאי סטפן וייז הגיב לדברים באמירה בנוסח קשוט עצמך תחילה:  אם כך, מדוע זקוקים ההודים לנכוחות פיזית בהודו? מדוע אינם יכולים להסתפק בהודו הרוחנית בכל מקום אחר בעולם?

     אישיות יהודית אמריקאית בולטת אחרת, חיים גרינברג, מראשי תנועת העבודה הציונית, כתב שדברי גנדי היו איתות אזהרה להנהגה הציונית, שפנתה רק לדעת הקהל באירופה ובאמריקה, והזניחה את הקולות העולים באסיה. "ביננו לבין הכוחות המתעוררים באסיה עומדת מחיצה של זרות, אי הבנה והתנכרות. השלכנו את יהבו יותר מדי על היום, הזנחנו את המחר", כתב גרינברג. "בטחנו במקורות הכוח והשלטון הנוכחיים, ב'פריץ' הישן, ולא החשבנו את היורש שלו".

דבר, 10.11.1931

אלא שגנדי מתח ביקורת לא רק על דרכם של הציונים. בשנת 1939, כאשר הרדיפות אחר היהודים בגרמניה היו כבר ידועות ברחבי העולם אמר בשיחה עם תומכיו על המאבק הבלתי-אלים: "אמת, כי היהודים עצמם לא עשו כל מעשי אלימות, אולם המיטו על הגרמנים את קללת המין האנושי ורצו שאנגליה ואמריקה תלחמנה למענם בגרמניה".

      הטענה כאילו מלחמת העולם העומדת לפרוץ איננה אלא מזימה של היהודים היתה טיעון מוכר בפי אנטישמים באותה עת. משום כך נזעקו אישים יהודים בכירים למחות על הדברים. הלורד הרברט סמואל, מי שהיה הנציב העליון הראשון של בריטניה בארץ ישראל, שיגר אליו מכתב שהכחיש נמרצות את הטענה כאילו היהודים משתוקקים למלחמת נקם בגרמנים. גם הפילוסוף מרטין בובר היה בין האישים הבולטים שמתחו ביקורת על דברי גנדי. גנדי התנצל בחצי פה.  

דבר, 23.6.1939

      הוא הגיב גם לטענה שרווחה בקרב חוגים יהודיים כאילו יחסו העוין לא היה אלא מהלך פוליטי, נועד לרצות את המוסלמים בהודו. גנדי הגיב: "לא פעם אמרתי כי לא אמכור את האמת אף למען שחרורה של הודו, וכל שכן לא אעשה זאת כדי לקנות את ידידותם של המוסלמים". במאמר שפרסם איחל ליהודים כי הרדיפות נגדם ייפסקו, ו"שאלת ארץ ישראל תיפתר לסיפוק רוחם של כל הצדדים המעונינים בה".

      גם כשציינו בשנת 1969 100 שנה להולדתו של גנדי, לא ניתן היה להתעלם בישראל מסוגיית יחסיו ליהדות וציונות. "מה חבל שאדם גדול כמותו גילה עיוורון גמור כל כך בכל הנוגע לדיכויים, עינויים, השפלתם והמתתם של היהודים", כתב סופר מעריב בהודו ס. קרישנאמורתי. "יתכן שגנדי לא היה בקי בתולדות היהודים ובסבלותיהם. אחרת קשה להבין כיצד יכול היה אדם כמותו לכתוב את אשר כתב". וסיכם: "אילו היה גנדי יהודי, בוודאי היה נהפך לאחד ממנהיגיה הראשיים של היהדות, ולעמיתם של הרצל וויצמן".

                                                                    ***

    ובחזרה לעניין אתר הזיכרון והיוגה המתוכנן בירושלים.

     האם "השאלה היהודית" אמורה לעמוד בלב הדיון וההחלטה, או מעמדו הבינלאומי של גנדי כמי שהוביל מאבק לאומי אמיץ תוך דבקות בדרכי שלום והמנעות ממעשי אלימות?

    צריך להכיר גם את ההיבט היהודי. אבל ירושלים ראוי לה שתבחר בנקודת המבט הרחבה, האנושית, האוניברסלית. ובוודאי שאסור שהעיר תיכנע, שוב, לאיומי החרדים.

]]> http://rafimann.wordpress.com/2012/01/14/%d7%92%d7%a0%d7%93%d7%99-%d7%95%d7%90%d7%a0%d7%97%d7%a0%d7%95/feed/ 2 rafimann 02-10-2009 גנדי טרור דבר 6.5.47 ע 1 גנדי נגד הציונות דבר 9.10.31 ע 1 סטפן וייז. היסתפק גנדי. דבר 10.11.31 ע 1 גנדי והיהודים דבר 23.6.1939 http://rafimann.wordpress.com/2011/12/23/%d7%94%d7%9e%d7%94%d7%a4%d7%9b%d7%94-%d7%94%d7%a6%d7%a8%d7%a4%d7%aa%d7%99%d7%aa-%d7%9c%d7%9e%d7%94-%d7%9c%d7%a7%d7%9c%d7%a7%d7%9c/ http://rafimann.wordpress.com/2011/12/23/%d7%94%d7%9e%d7%94%d7%a4%d7%9b%d7%94-%d7%94%d7%a6%d7%a8%d7%a4%d7%aa%d7%99%d7%aa-%d7%9c%d7%9e%d7%94-%d7%9c%d7%a7%d7%9c%d7%a7%d7%9c/#comments Fri, 23 Dec 2011 11:54:52 +0000 rafimann http://rafimann.wordpress.com/?p=563 ]]> כותבי נאומים של מנהיגים, ולפעמים האישים עצמם, מנסים לשלב בדבריהם אמירות שייחרתו בזיכרון. לעתים נדירות הם מצליחים. בדרך כלל מילותיהם מצוטטות, במקרה הטוב, בעיתון שלמחרת, ואחר כך נמוגות. לפעמים טוב שכך. אבל יש לעתים אמירות שמסרבות לחלוף עם הרוח, מעגנות את עצמן בזיכרון הציבורי וזוכות לחשיפה מתמדת.

 אחת מהן מיוחסת כבר עשרות שנים למי שהיה ראש הממשלה ושר החוץ של סין במשך שנים ארוכות, צ'ו אן-לאי (באנגלית התעתיק הוא לעתים ג'ו אן-לאי,  ולא אפסוק מי צודק, שכן הסינית המנדרינית שלי קלושה). על פי הציטוט הנפוץ אמר המנהיג הסיני: עוד מוקדם להעריך את המשמעות של המהפכה הצרפתית.

קרוב למאו. צ'ו אן-לאי

רק בחודש האחרון שמעתי את הציטוט הזה שלוש פעמים כשהוא מועלה בפי מרצים בדיונים או מרואיינים באמצעי התקשורת. זו, בין היתר, דרך אלגנטית להתחמק מבקשה להעריך את מידת הצלחתו של אירוע מסויים – מחאה האוהלים של קיץ 2011, למשל, או ההתרחשויות במצרים. ובה בעת גם לעורר חיוך עד צחוק בקהל, שזה תמיד טוב.

ישנן לא מעט הערכות לגבי משמעות האמירה של צ'ו אן-לאי. יש אנשים שבחנו אותה בכובד ראש והצביעו עליה כעדות לזהירותם של הסינים ורצונם להימנע מקביעות חפוזות. אחרים מצאו בה עדות לאורך רוחם של מנהיגי מדינה  עם היסטוריה רצופה של אלפי שנים, המרשים לעצמם להתבונן על גלים היסטוריים ארוכים, לא על תהליכים קצרי מועד. הרי בסך הכל חלפה בסך הכל קצת יותר ממאה וחצי בין המהפכה של 1789 לאמצע המאה ה-20, כאשר הדברים נאמרו.

המהפכה הזו? 1789

כמה ימים אחרי שהציטוט הזה עלה, שוב, בכנס במרכז האתיקה במשכנות שאננים בירושלים, הסב את תשומת לבי פרופ' גדי וולפספלד לפרסום חדש, העלול לשלול מדוברים רבים את השימוש בדברי צ'ו אן-לאי. המדובר בפוסט בבלוג של ג'וזף קמפבל mediamythalert המערער לחלוטין על הפרשנות המקובלת לאמירה.

  על פי קמפבל, צ'ו אן לאי אמנם אמר את הדברים, אבל הוא לא התכוון למהפכה הצרפתית ההיא, המפורסמת, אלא ל"מהפכה צרפתית" קרובה  יותר – מהומות הסטודנטים בשנת 1968 שהביאו בסופו של דבר להפלת שלטונו של הנשיא שארל דה-גול.

או המהפכה הזו? 1968

   הניתוח המהפכני של קמפבל מתבסס על עדותו של דיפלומט אמריקאי בדימוס, צ'ארלס פרימן, שהשתתף בשנת 1972 בפגישה בין הנשיא ריצ'ארד נכסון לבין צ'ו אן-לאי, פגישה שבה ככל הנראה אמר הבכיר את הסיני את מה שאמר. לדברי פרימן, הדברים נאמרו ליד שולחן ארוחת צהריים או ערב באותו ביקור היסטורי. שני האישים שוחחו על משמעותם של אירועים דרמטיים שהתרחשו בעולם שנים ספורות קודם לכן, בהם "האביב של פראג" ב-1968 והמרד בהונגריה בשנת 1956. בהקשר זה ניסו להעריך את משמעות האירועים בצרפת בשנת 1968. צ'ו אן לאי הזהיר אז שעדיין מוקדם להעריך את משמעות האירוע.

האם כאן יצק צ'או את מטבע הלשון? ניכסון וצ'או, ארוחה בבייגי'ין (עם הציטוט המפורסם, מימין). אתר BBC

   לדברי פרימן, הוא אינו יכול להסביר את מקור הייחוס המסורתי, השגוי, של הדברים למהפכה של 1789. אולי זה אירע, אמר לקמפבל, משום שהדבר חיזק את הסטראוטיפ של מנהיגים סינים כמרחיקי ראות הבוחנים אירועים מנקודת ראות ארוכת טווח יותר מאשר עמיתיהם במערב. "זה מה שאנשים רצו לשמוע והאמינו בו, ולכן זה תפש", העריך פרימן.

  פרימן הגדיר את הפרשנות המוטעית לדברי צ'או כ"מקרה קלאסי של טעות החוזרת על עצמה בעקביות עד שהיא מקבלת חיים משל עצמה".

 מבחינתו של קמפבל הפרשה הזו עשויה להיות פרק נוסף בספרו הבא, לאחר שבספר קודם,  Getting It Wrong  ניפץ עשרה מיתוסים תקשורתיים שהתקבעו בתודעה במשך שנים ארוכות. כך, לדוגמה, שלל קמפבל בספרו את אמיתות הטענה כי איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט שיגר ב-1897 מברק לשליחו בקובה: "אתה תספק את התמונות – אני אספק את המלחמה".

   קמפבל נשמע משכנע: טעויות הממוחזרות שוב ושוב קונות להן בדרך זו מעמד של אמת. אבל עליו להתמודד עם טענה כי האמירה המיוחסת לצ'או אן-לאי לא נאמרה בשנת 1972 אלא כמעט שני עשורים קודם לכן, בתשובה שלאלת עיתונאי צרפתי, כאשר הגיע לז'נבה לשיחות שלום לסיום המלחמה בקוריאה.

  הגרסה הזו, שנאמרה כביכול כחמש עשרה שנה בטרם עקרו הסטודנטים את מרצפות הרחוב בגדה השמאלית של נהר הסיין, היא שנפוצה בהרחבה. היא מובאת גם בספרו של הפילוסוף והסוציולוג הסלובני סלבוי ז'יז'ק Robespierre: Virtue and Terror  – וצוטטה בין היתר בביקורת על הספר שכתב יצחק לאור ב"הארץ".

  פרימן, הדיפלומט, ששמע לדבריו את הגרסה האמיתית ב-1972 מפי צ'או אן-לאי, משוכנע שאין אמת בגירסת ז'נבה 1953. לדידו, צ'או אן לאי היה אמנם איש שיחה שנון, אבל לא נהג להשמיע אמירות מתחכמות כגון זו שקיבעה את מקומו במקום מכובד בלקסיקון הציטוטים.

  האם הגילוי שהביא מנפץ המיתוסים קמפבל יביא למחיקת הציטוט? ספק. עובדות היסטוריות לא יחסלו "אמת פואטית" משובחת כזו. וחוץ מזה, מעתה יכול כל נואם, מרצה או מרואיין לצטט את האמירה, ורק לאחר שישככו קולות הצחוק בקהל להוסיף הסתייגות: אבל עכשיו טוענים ש…

    אין חדש תחת השמש. בימים מחרידים כאלה, ראוי להזכיר שוב עד כמה המלחמה  נגד גורמי הראקציה הללו היתה נחלת הציונות מראשית דרכה. התנועה שהובילה את עם ישראל למדינה עצמאית לא היתה דתית, ודאי שלא חרדית. היא שיקפה מערכת ערכים מודרנית, נאורה, משכילה. אנטי-תזה לא רק לאנטישמיות אלא גם לסמליה של היהדות הסבילה, זו שהמתינה לבוא המשיח, נעצה רגליים עקשניות בביצת העבר, וסירבה להשתלב בתהליכים המודרניים.

   כבר אז היו נשים שהצביעו על הקשר בין השחרור הלאומי להתנערות האישה מכבלי הקיפוח, האפלייה והדיכוי ברוח ההלכה. אחת מהן היתה חמדה בן-יהודה, רעייתו השנייה של אלעזר בן-יהודה.

    הנה קטעים ממאמר שפרסמה בשנת 1919 ב"דואר היום", עיתונו של בעלה.

     בן יהודה כתבה כי כבר ב-1905 נפגשה בפריז עם אחת מראשי התנועה לשוויון הזכויות לנשים, ודנה עימה באפשרות שהתנועה תקים סניף גם בארץ ישראל. בת שיחה הציעה לה אז לשתף בכך גם נשים נוצריות ומוסלמיות. אך הדבר לא התמשש באותה עת. אחרי מלחמת העולם הראשונה, תחת השלטון הבריטי, העניין הסתייע. אז הוקמה בירושלים "חברת הנשים היהודיות לשיוויון זכויות".

     בן יהודה ניסתה במאמר להתמודד עם פחדיהם של הגברים מההתעוררות הנשית. עם החרדה שאחרי  שנים שבהן היו הנשים במעמד נחות, ינסו עתה אלה לשלוט בזכר היהודי. לכך, כתבה, אין בסיס: אנחנו מבקשות שיוויון.

  העיתונאית והסופרת חמדה בן יהודה הלכה לעולמה לפני ששים שנה, ב-1951. האם העלתה על דעתה ש-92 שנה לאחר שכתבה את מאמרה "הגיעה שעתנו", עדיין תימצא מדינת ישראל בעיצומו של מאבק קשה להבטיח לא רק את מקומה של האישה בחיים הציבוריים – אלא גם במרחב הציבורי בכלל?

מישהו אמר "חופש ביטוי" ולא קיבל?

בזמן שבו ביבי עמד מעל קברו של בן גוריון וערך השוואה בלתי רלוונטית בינו לבין הזקן שהקים את המדינה, החלטתי אני למחות.

"על מה?" נשאלת השאלה.

"על מה לא?" ניתנת התשובה. על ההתעלמות הבלתי נסבלת והמזלזלת מהמחאה האמיצה שקמה פה בקיץ האחרון, על שורה של חוקים אלימים ואנטי-דמוקרטיים שמועברים בכנסת בקצב מסחרר והופכים אותנו למדינה עם הווה אפרפר ועתיד שחור, על תקיעות מכוונת ומייאשת במשא ומתן עם הפלשתינים, על מדיניות חוץ דורסנית ומבודדת שמתחילה להימאס גם על הטובות שבידידות הגלובליות שלנו, ועל תחושה כללית של הליכה (שלא נאמר ריצת ספרינט) אחורה בכל תחום שהוא.

אז בתור תושב שדה בוקר, החלטתי לנצל את העובדה שכל המי ומי מגיעים לבקר, והחלטתי למחות. היה לי חשוב לא לעורר פרובוקציות ולכן דרך הפעולה הייתה הפגנת יחיד עם שלט שעליו כתוב ביבי הורס את המדינה, בן גוריון מתהפך בקברו. זה הכל, ניחשתי שהמהלך הזה כנראה לא יביא להפלת הממשלה.

כשעה וחצי לפני תחילת הטקס הגעתי לכניסה ליישוב והתמקמתי עם השלט לצד הכביש, במקום בו כל מכונית שנכנסת תוכל לקרוא את השלט בקלות יתרה.

אפילו לי לא נותנים עכשיו לפתוח את הפה

לא עברו 50 שניות, וכבר עטו עליי ארבעה שוטרים מבוהלים שבאו לחפש בלאגן. לאכזבתם הרבה, כל הבלאגן הסתכם בבחור חייכן עם שלט אשר מבקש לממש את זכותו האזרחית הבסיסית ולמחות כנגד מדיניות הממשלה, אשר לעניות דעתו הורסת את המדינה.

אך במקום לתת לאותו אזרח לממש את עצמו ללא כל הפרעה לציבור ולביטחונו, החלה סאגת השכנועים אשר במהרה הפכו לאיומים ולפקודות – תחילה נלקחה ממני תעודת הזהות, והובהר לי שאסור לי בכלל לעשות את מה שאני עושה. למזלי הייתי מוכן לטענה הזו, ומיד השבתי שזו זכותי המלאה, כל עוד אני לא מסית או פוגע בציבור בדרך כזו או אחרת.

לאור תשובתי המורכבת והצודקת הוזמן למקום הקצין הבכיר בשטח, שניסה טקטיקה אחרת ופנה אל ליבי: "זה לא מכובד ביום כזה ממלכתי, בן גוריון מתהפך בקברו בגלל מה שאתה עושה עכשיו". הסברתי לו שאין לי כוונות לרוץ ולחטוף את המיקרופון בזמן שביבי יסביר איך הוא בעצמו מממש את חזונו של בן גוריון, וכל בקשתי היא לעמוד עם שלט מסכן בכניסה ליישוב, הרחק ממתחם הטקס. וחוץ מזה, שבעיני אין זמן מתאים יותר למחות, לאור הפער העצום והמדאיג בין שני האישים.

ואז הגיעו האיומים. "אם אני רוצה אני יכול להגיש נגדך תלונה", "אני מקווה בשבילך שאף פעם לא תצטרך אותנו לאור ההתנהגות שלך" ועוד פנינים דומות באותו סגנון. המשכתי לעמוד איתן גם לאור האיומים תוך כך שמחלחלת בי ההבנה כמה המחאה הזאת רלוונטית (כי אפילו כבר חופש ביטוי בסיסי אין פה, ואם כבר אתה מתבטא אז סיכוי טוב שיתבעו אותך על הוצאת דיבה).

ואז הגיעו הפקודות – "אם ככה, אסור לך לעמוד פה, תעבור עכשיו לאן שאני אגיד לך, וכדאי שתעשה את זה מהר, אחרת אני קורע לך את השלט ומגיש נגדך תלונה". בשלב זה נבהלתי לאור האיום על קריעת השלט עליו עבדתי רבות, ובהכנעה עברתי למקום המיוחד שהוקצה למוחה המסוכן והאלים.

מיותר לציין שהעמדה שקיבלתי הייתה בצד השמאלי  של הכביש, במרחק כזה שמי שנכנס צריך משקפת די טובה בשביל להצליח לקרוא את האותיות ב"200David ". ההסברים לטרנספר היו משכנעים ביותר "אתה עומד על גינה ציבורית והורס אותה" (כמובן שהייתה זו אדמה יבשה ללא כל צמחיה נראית לעין), ו"הנהגים בכיכר יסתכלו על השלט וזה מסוכן" (אחסוך מעצמי להגיב לטענה הזו).

וכך נגמר ניסיון המחאה הקטנה שלי, לצערי הממשלה עדיין לא נפלה כתוצאה ממנו…

עצוב שזו המציאות שבה אנו חיים, עצוב שחופש הביטוי רק הולך ונפגע מיום ליום שעובר פה ומחוק לחוק שמחוקק פה, עצוב לחשוב שיבוא יום בו ילמדו באוניברסיטה על הימים החשוכים של תחילת העשור השני של המאה ה-21, ואנחנו רק נוכל להסיט מבט מעיני ילדינו ולומר "באמת ניסינו, אבל פשוט לא נתנו לנו".

                                                                                                אלון גור, שדה בוקר  9.12.11

]]> http://rafimann.wordpress.com/2011/12/10/%d7%97%d7%95%d7%a7%d7%99-%d7%94%d7%94%d7%a9%d7%aa%d7%a7%d7%94-%d7%95%d7%96%d7%9b%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%96%d7%a2%d7%a7%d7%94/feed/ 3 rafimann בג שלט השתקה מחאה http://rafimann.wordpress.com/2011/11/22/%d7%94%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%90-%d7%91%d7%aa%d7%a4%d7%a7%d7%99%d7%93-%d7%94%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%9a-%d7%92%d7%99%d7%a8%d7%a1%d7%aa-1950/ http://rafimann.wordpress.com/2011/11/22/%d7%94%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%90-%d7%91%d7%aa%d7%a4%d7%a7%d7%99%d7%93-%d7%94%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%9a-%d7%92%d7%99%d7%a8%d7%a1%d7%aa-1950/#comments Tue, 22 Nov 2011 21:14:06 +0000 rafimann http://rafimann.wordpress.com/?p=497 ]]> לא רק האזרחים נאלצו בשנת 1950, בשיא ימי הצנע, להתמודד עם המחסור. גם העיתונים. נייר העיתון יובא אז מחו"ל (ממש כמו היום), ובשל המחסור במטבע זר צמצמה הממשלה באופן משמעותי את הייבוא. העיתונים הצטמצמו עוד ועוד, והיו ימים שעיתון ערב הופיע מודפס על גבי דף אחד בלבד, משני צדיו.

ב"מעריב", הנפוץ בעיתוני המדינה, החליטו ביולי 1950 לשתף את הקוראים במשימת הקיצוץ, ופרסמו את המודעה  הבאה:

מצידו השני של הדף הופיעה השאלון. כך ביקשו במערכת לדעת – חצי מאה לפני אתרי האינטרנט והמידע הזמין על הקלקות וכניסות לעמודים – מה באמת האזרח רוצה, ועל מה הוא מוכן לוותר.

רק בפברואר 1951, במלאות ל"מעריב" שלוש שנים, הביא העורך הראשי עזריאל קרליבך חלק מממצאי הסקר במאמר חגיגי:

זה היה העיתון הנפוץ ביותר במדינה. היו ימים.

ברק, נובמבר 2011

תצלום מאתר Ynet

ובאופן טבעי מזכיר הציטוט את דבריו של ברק בשנת 1998:

ברק 1998, מתוך הספר "לא יעלה על הדעת", ע' 11.

ומה השלב הבא: "אילו הייתי רוצה לשרוד בפוליטיקה – הייתי מצטרף לליכוד?".

נפלאות התבונה.