ארכיון

Archive for the ‘מודעות’ Category

מה נשתנה: חג הפרסומאים

6 באפריל 2012 תגובה אחת

אין חג שמשתווה לפסח, לפחות מבחינתם של המפרסמים והפרסומאים.

המפרסמים הם היצרנים והמשווקים. הם מכירים היטב את מנהגי החג: נקיונות, אוכל, מתנות. הרבה כסף נשפך בערב פסח ובחג עצמו.  הפרסום נועד למשוך את עיני הקונים וקונות לכיוון הרצוי. ואחרי העיניים יבואו גם הרגליים – אל החנות. אל המדף הנכון. אל המוצר המתאים.

והפרסומאים, לפחות בשנים עברו, הכירו בעושרה של ההגדה של פסח כמקור לביטויים ולסמלים. כל מה שנשלף מההגדה התחבר ישירות  לעולם האסוציאציות והזכרונות של החג. למסורת יש כוח, גם כוח שיווקי. החג גם משדר חמימות ומשפחתיות – ומי שמצליח להשתכשך בה במסריו הפרסומיים, עשוי לזכות גם בליבותיהם של הקונים, וגם בכספם.

משום כך הוליד חג הפסח בעידן המודרני מסורת חדשה: שימוש נרחב בעולם הביטויים והדימויים של החג במודעות הפרסום. משמן – לבישול או למנוע המכונית  – דרך כוסות המשקה ועד הסיגריה, ואפילו צריכת החשמל.

נתחיל בחכם, ברשע, בתם ובזה שאינו יודע לשאול. פח השמן שייך אמנם לחג אחר, אבל בערב פסח, באפריל 1950 בחרו הפרסומאים של חברת "של" במוטיב המוכר של ארבעת האחים, כדי לשווק את שמן המונעים שלהם.

הנה אחת מהמודעות הללו:

ומפחית השמן למרגרינה.

השנה היא 1952, וימי הצנע טרם הסתיימו. תושבי ישראל (לפחות אלה שלא היו קרובים לצלחת, זו של מוסדות השלטון) נאלצו להסתפק גם לחג זה במועט. המציאות הזו, כולל קריאת עידוד לעמל ויצירה, נכללה במועד ערב פסח של יצרנית המרגרינה.

תריסר שנים מאוחר יותר, ב-1964, כאשר חברת החשמל מבקשת לשכנע אותנו לא לחסוך אלא דווקא לצרוך יותר חשמל, מגוייסים ערב פסח ארבעה האחים לשליחות השיווק.

גם הפרסומאי של מפעל הפיס, ארגון ההימורים הממלכתי – שהוא אחד המפרסמים הגדולים בעיתונות במשך שנים רבות – מתקשה להחמיץ את הרביעיה הפותחת של ההגדה. 

קשה להתאפק. ההגרלה השבועית מתקרבת, וגם פסח 1963  בפתח. הנה הם בגירסת הפיס.

במציאות ,דווקא התם אמור ליפול בקסם הבטחות ההימורים.  אבל לא כאשר הפרסומאי של הפיס חייב למצוא כל שבוע מחדש (אז עוד לא היה מינוי קבוע לפיס) את הדרך ללב המהמרים.

ויש, אגב, גם מי שמנצלים את מוטיב ארבעת האחים ערב פסח בגירסה משופרת.  גרסת 1946.

פסח תש"ח  נחוג בארץ ישראל בצנעה, בחרדה ובתקווה: שבועות ספורים לפני הכרזת העצמאות הקרבות כבר היו בעיצומם, ירושלים  היתה נתונה במצור.
אבל ערב החג ביקשה חברת "שמן"  להעביר מסר אופטימי. המודעה איננה משווקת מוצר מסויים אלא רק את מה שייקרא בעוד עשרות שנים "מותג".  החברה כסמל לאומי, השותפה למצוקותיו של התושב וגם לתקוותיו. והכול ברוח מסורת פסח.

כעבור שנה, באפריל 1949, פסח תש"ט  כבר נחוג באווירה אחרת.  ואת רוח החג לא יחמיץ גם הפרסומאי העירני של "שמן":

אבל  בפסח תש"ט "שמן" איננה מסתפקת  רק בפרסום תדמיתי נוטף מסרים הלאומיים.

צריך גם לקדם את מכירת מוצרי הניקוי לקראת החג. השיטה: שולפים את המוטיב של  "עבדים היינו".

ללמדך שבפסח הראשון בישראל העצמאית לא רק העם זכה בחירותו, גם עקרת הבית… 

גם חברת עסיס  וחברת הסיגריות בז'רנו המשיכו באותו מסלול:

בחלוף שנה ממשיכה "שמן" במסורת המסרים הלאומיים לחג הפסח. 1950 היא שנת העלייה הגדולה, ובכך מתמקדת מודעת החג.

דוד בן-גוריון חיפש דרך להרים את עיני אזרחי המדינה מקשיי היום יום, מן המחסור במזון, מן התנאים הקשים במחנות העולים ובמעברות. הוא ניסה לשכנעם לראות את המציאות  ב"מבט ההיסטורי" שיחדיר ללבבות משמעות עמוקה ורבת השראה, כזו שתקל על ההתמודדות עם קשיי היום-יום.

המודעה של "שמן" כמו מודעות בסגנון דומה,  מעבירה בדיוק מסר כזה.

חברת "עסיס" מצטרפת גם היא לרוח הזו. לשם כך היא עוטפת את השיווק של משקאותיה בהצדעה לאומית, לאומה ולמנהיגיה. 

 התמהיל  של פטריוטיות ומסחור מעולם לא הזיק לשום עסק.

אבל גם בלי הרוח הלאומית, גם הפסח עצמו ממשיך להיות מגויס  לקידום  מוצרים.  כמעט בכל עמוד בהגדה אפשר למצוא סיסמה לפרסום.

אפילו עשר מכות מצרים, אם אתם מבקשים לשווק פוליסות ביטוח. "הסנה", פסח תשי"ב.

קריעת ים סוף? כבר לא צריך נסים כאשר יש לנו חברת ספנות מהוללת כ"צים". פסח תש"י.

הביטוי "בכל דור ודור" כבר הפך לקלישאה.

 אבל בעיני הפרסומאים של "בלובנד" אין מדובר רק במי שקמו עלינו לכלותנו (כולסטרול?)  וגם לא במי שהושיענו מידם – אלא ביכולת למרות את המרגרינה המשובחת על הלחם, או לבשל באמצעותה מעדנים (בימים שבהם יש מחסור כבד בחמאה).

לקואופרטיב התחבורה הציבורית א.ש.ד – לימים הוא יהיה מוכר יותר כ"אגד" -  לא היה הרבה מה למכור בראשית שנות החמישים.  האוטובוסים היו מלאים עד אפס מקום גם כך.

בנסיבות דחוסות וצפופות אלה, פסח והפסוק מההגדה "ויסעו בני ישראל" העניקו הזדמנות לשווק  משהו אחר: תקווה לימים טובים יותר. או סתם סוג של אירוניה עצמית.  ונסיים בסיגריה, מלכת עולם הפרסום של שנות המנדט והעשורים הראשונים של המדינה.

אחרי ארבע כוסות וארבע קושיות בסדר של שנת  1946 מה נותר אם לא סיגריית "מטוסיאן 4"?

והכל מתחיל ונגמר, כאמור, במסורת.

מסורת של איכות, כמובן. של סיגריה. של "מטוסיאן". אפריל 1948.

 חג  פסח שמח.  עדיף בלי סיגריה.  ואולי גם בלי פרסומות.

איפה יוסל'ה, גירסת 2011

16 באוקטובר 2011 תגובה אחת

בשבוע שעבר הזדמנתי לאזור רוממה, וקפצתי לסיבוב מודעות קצר בסנהדריה הסמוכה.

על אחד הקירות משכה את תשומת ליבי מודעה צבעונית, שכללה גם קטע קומיקס קצר, המתאר את המטאמורפוזה שעובר ילד חרדי למהדרין כאשר הוא נחשף, אבוי, לסרטים ולאינטרנט. ילד חמוד הופך למפלצת.

המדרון החלקלק בדרך לגיהנום. עלילות יוסל'ה

הקומיקס הוא חלק ממודעה גדולה, הכוללת סיפור על ילד טוב, שקיבל מתנה מחשב, והתדרדר לתהומות התועבה, נעשה שבאבניק. היא נועדה להזהיר את ההורים מפני חשיפת ילדיהם לסרטים, לאינטרנט, לתקליטורים. הכותרת הפתיעה: "איפה יוסל'ה?".

שהרי הקריאה "איפה יוסל'ה" הייתה בראשית שנות הששים (של המאה הקודמת) סיסמת הקרב שהופנתה כלפי חרדים. היה זה בימים שבהם עסקו אמצעי התקשורת – אז זה היה בעיקר בעיתונים, כי בקול ישראל שידרו רק  יומן חדשות יומי אחד, והטלוויזיה טרם הגיעה לארץ הקודש – בפרשת העלמו של הילד יוסלה שוחמכר.

הפרשה חלה בשנת 1959 כאשר בני הזוג אידה ואלתר שוחמכר, שעלו שנים אחדות קודם לכן מפולין, ביקשו לקבל חזרה לרשותם את בנם יוסל'ה, שהיה במשך שנים אחדות בחזקת הסב, נחמן שטרקס. יוסל'ה היה אז בן שבע. הסבא סירב: הוא טען שההורים לא יעניקו לו חינוך חרדי כראוי.

הציבור נחשף לפרשה בשנת 1960. הנה אחת הכתבות הראשונות, ב"מעריב".

הפרשה נחשפת לציבור. מעריב, ינואר 1960

עם הזמן נחשפו עוד פרטים: הסב נעזר ברשת של חרדים שסייעה להחביא לו את יוסל'ה מעיני הוריו. תחילה הוחזק יוסל'ה במושב החרדי קוממיות. בקיץ 1960, כאשר הנושא כבר עלה לכותרות, גבר חששם של החוטפים שהילד יתגלה – והוא הוברח מן הארץ. יוסל'ה הולבש כילדה, ונלקח לחו"ל על ידי אישה שהציגה עצמה כאימה של הילדה. החוטפת הייתה הגיורת שהתחרדה רות בן-דוד, אשר נישאה לימים למנהיג נטורי קרתא הרב עמרם בלוי.

הסב נעצר, אבל התעקש לא למסור שום פרט. והארץ געשה: זו היתה אחת מנקודות השיא, או השפל, במתח בין חילוניים לבין חרדים.

שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין שיחזר פעם בראיון את חוויותיו כילד, שנאלץ לספוג בלכתו ברחוב קריאות "איפה יוסלה?" מפי ילדים חלוניים. זה היה אז המנהג: לצעוק "איפה יוסל'ה" לעבר כל דוס חולף. על התופעה הזו כתבה בשנת 1961 עפרה אליגון ב"מעריב":

שנאה והפקרות. מעריב, מאי 1962

לחץ ציבורי כבד הופעל על הממשלה לפעול להחזרת הילד. עוד משהו מאווירת הימים ההם אפשר לראות בקריקטורה הזו של אריה נבון ב"דבר":

ילד חטוף במעבה היער. דבר, 1962

בסופו של דבר עשה הלחץ הציבורי את שלו. ראש הממשלה דוד בן-גוריון זימן את הממונה על שירותי הביטחון, איסר הראל, שאז כונה בתקשורת רק "הממונה", כי אסור היה לחשוף את זהותו. ב"ג הורה לו לאתר יוסל'ה ולהחזירו להוריו. זה לא היה עניין ביטחוני, אבל הפעולה החרדית נגד רשויות החוק היתה בעיניו בבחינת פגיעה בעקרון הממלכתיות, שעל פיו סמכות המדינה גוברת על כל סמכות אחרת. שנים אחדות קודם לכן הכריז ב"ג: "לא הרבנים ישלטו!".

בחורינו המצויינים עשו את העבודה. דבר, יולי 1962

כיוון שיוסל'ה לא הוחזק בעזה אלא בניו יורק, אליה הועבר מלונדון, הצליחו אנשיו של איסר הראל לאתר אותו שם, חבוי בביתה של משפחת פרנקל החרדית בשכונת ויליאמסבורג בברוקלין. הוא הוחזק שם תחת חסותם של חסידי סאטמר. סיפרו עליו שהיה תלמיד משובח, וידע 80 דפי גמרא בעל פה.
השב"כ שחרר אותו מחוטפיו, ומסר אותו לידי אמו ואחותו, שהוטסו לארצות הברית כדי לזהותו.

הפגישה בין האם לבנה בניו יורק תועדה כך בכותרת הראשית של "מעריב":

סוף טוב. מעריב, יולי 1962

יוסל'ה דיבר אידיש, ובשפה זו גם העניק ראיון ראשון לכתב קול ישראל בארצות הברית, שמואל אלמוג. אחר כך שב יוסל'ה ארצה. כשנחת בלוד, שוחרר הסב מן הכלא, לקריאות הפרידה של אסירים: "איפה יוסל'ה?". מפעם לפעם שב שמו של יוסל'ה ועלה בחדשות. היו אפילו מי שעשו שימוש בסיסמה "איפה יוסלה?" לקידום מסחרי:

איפה מריטו. קיץ 1964

כל זה התרחש לפני כחמישים שנה. השני חלפו, אבל הקריאה "איפה יוסל'ה" היתה לאחד הביטויים שנחרתו בזיכרון הקולקטיבי.

גם במגזר החרדי לא שכחו את יוסל'ה. עכשיו צץ הביטוי בקומיקס המזהיר מפני זוועות המרשתת. כמו יצירות אמנות המופקעות מתחומן המקורי ומתגלות במלבושים בלתי צפויים, כך למטבעות לשון חיים משל עצמן.

קטגוריות: חרדים, כללי, מודעות, שב"כ
Follow

Get every new post delivered to your Inbox.

הצטרפו אל 70 שכבר עוקבים אחריו