מלחמות השבת: כך קורקעו מטוסי אל על
אוגוסט 1982 היה חודש קשה במדינת ישראל: מלחמת לבנון הראשונה – או בשמה הרשמי "מבצע שלום הגליל" – הלכה והסתבכה. מודעות האבל בעיתונים התרבו ככל שרשימות החללים התארכו.
הפצצות חיל האוויר על ביירות, שנועדו להגביר את הלחץ על ערפאת ואנשיו, עוררו תגובה אמריקאית נזעמת. הנשיא רונאלד רייגן התקשר לראש הממשלה מנחם בגין והביע את כעסו על תקיפות החורגות מהפרופורציה.
מבית, העמיק הקרע באשר למלחמה השנויה במחלוקת. שר הביטחון אריאל שרון ביקש לא רק להרחיק את הקטיושות מהגבול הצפוני, אלא בעיקר להשליט את הנוצרים בלבנון לאחר שיורחקו משם מחבלי אש"ף. גם שרים בממשלה זעמו על מהלכיו של שרון.
אבל באותו חודש התנהל קרב נוסף, בגזרה אחרת. זה היה פרק חשוב מערכה על דמותה של ישראל. הזירה הייתה נמל התעופה בן-גוריון. ממשלתו של מנחם בגין עמדה בתוקף על כוונתה להיענות לדרישת אגודת ישראל, שעוגנה בהסכם הקואליציוני – להפסיק את טיסות חברת התעופה הלאומית "אל על" בשבתות ובחגים.
האיום החרדי. מודעה של ועד עובדי אל על. מעריב, אוגוסט 1982
מנחם בגין ז"ל הוא איש עתיר זכויות בדברי ימי מדינת ישראל. הוא עמד בראש אצ"ל, אחד מארגוני המחתרת שנאבקו נגד השלטון הבריטי, למרות ששיטות הפעולה של הארגון חרגו בדרך כלל ממדיניות המוסדות הלאומיים, שהובילו את המאבק לעצמאות. ובעיקר: אחרי שנות אופוזיציה ארוכות, כשהגיע לשלטון, ידע לנצל את ההזדמנות ההיסטורית שנוצרה עם ביקורו של נשיא מצרים אנואר סאדאת בירושלים בנובמבר 1977: שנה וחצי אחר כך חתם על הסכם שלום עם המדינה הערבית הגדולה ביותר.
אבל במקביל אסור למחוק מהביוגרפיה שלו את נכונותו להיענות לדרישות הציבור החרדי. כאשר הקריאה לשוויון בנטל השירות הצבאי שבה ועולה, חובה להזכיר את תרומתו הנכבדה של בגין למצב שאליה הגיעה החברה הישראלית בכל הקשור לשירות בצה"ל. את הפטור לתלמידי ישיבה העניק אמנם לראשונה דוד בן-גוריון, כשהתיר בשנת 1948 ל-400 תלמידי ישיבה להסתופף באוהלה של תורה ולא לרוץ על הג'בלאות, ובמשך שנות שלטון מפא"י / המערך /מפלגת העבודה עלה מספר הפטורים. אבל היה זה בגין שפרץ את הגדרות. 1977, שנת המהפך, הייתה השנה שבה הוסרו הגבלות וסייגים על הזכאות לפטור, ומאז זינק מספר הפטורים מאלפים – לרבבות.
בין אם היו אלה שיקולים של יידישקייט, הערכה לדת או סתם שיקולים קואליציוניים קרים, התוצאה הייתה אחת: ויתור מרחיק לכת לחרדים.
וכך היה גם באשר לטיסות "אל על" בשבתות ובחגים.
החרדים תבעו ש"אל על" תושבת בשבת כמעט מאז ראשית ימיה המדינה. הם ניסו שוב ושוב להשפיע, אבל דברך כלל נהדפו על ידי הקואליציות של בן-גוריון, שרת, אשכול, מאיר ורבין. ח"כ מנחם פרוש שב והעלה את תביעותיו, אך ללא הצלחה. שרי התחבורה השיבו כי "אל על" לא תוכל להתחרות עם חברות תעופה זרות אם תטוס רק ארבעה או חמישה ימים בשבוע. מנהלי החברה הדגישו שהם עושים מאמץ לצמצם את הטיסות בשבת ובחג.
עם הקמת ממשלתו השנייה של מנחם בגין, לאחר בחירות 1981, נכלל בהסכם הקואליציוני הסעיף שקבע כי הטיסות יופסקו. אחר כך תבעו החרדים לממש את ההבטחה. הוקמו ועדות לבדיקת הנושא: אלה הצביעו על הנזק הכלכלי שייגרם לחברה. על פי אחת ההערכות דובר על נזק של בין 30 ל-40 דולר בשנה. זה לא מעט, לחברה שהתקשתה להתמודד גם כך, בעיקר על רקע יחסים בעיתיים ביו העובדים להנהלה, ושביתות לא מעטות.
כאשר התברר שבגין איתן בכוונתו לממש את הסעיף, היו גם מי שהעלו הצעות יצירתיות, מבית המדרש המוכר של "ישרא-בלוף" הגששי:
- פתרונות יצירתיים לבעיית השבת. מעריב, אוגוסט 1982
הרעיונות הללו לא התקבלו. אגודת ישראל הייתה נחושה בתביעתה. בגין לא רצה בהתפרקות ממשלתו. המחלוקת עוררה ויכוח ציבורי ער. אנשי "הליגה למניעת כפיה דתית" ערכו הפגנה בירושלים, והזהירו כי "סגירת אל על היא ראשית הגטואיזציה של המדינה". גם העובדים הזהירו במודעות מפני התקדים המסוכן, והחלו באיסוף חתימות נגד המהלך. כפי שניתן לראות מהכותרת הבאה, הלחץ הדתי ניכר באותה עת גם בחזית התקשורתית.
מלחמת תרבות באוויר ועל גלי האתר. מעריב, אוגוסט 1982.
הנושא נידון בוועדות של הכנסת, בוועדת שרים ובממשלה. האופוזיציה נאבקה נגד התוכנית, אבל לשווא. ח"כ עדי אמוראי מהעבודה הטיח בח"כ שלמה לורנץ מאגודת ישראל: לא היית מעז לדרוש להפסיק את משחקי הכדורגל בשבת, כי לא היית רוצה לפגוע בשותף הבכיר שלך – הליכוד. אבל על הטיסות אתה מתעקש. בסופו של דבר הוחלט כי בראשית ספטמבר 1982 יתחיל צמצום הדרגתי של מספר הטיסות בשבתות ובחגים, עד שאלה ייפסקו לחלוטין בינואר 1983.
תחילת הסוף. ההוראה הראשונה לקראת הפסקת הטיסות בשבת. מעריב, אוגוסט 1982
.
עובדי אל על חששו שהפסקת הטיסות תגרור פיטורים של עובדים, ועוד יותר מכך ידעו ששכרם ייפגע: שהרי עבודה בשבת ובחג מעניקה תגמול גבוה יותר מעבודה בימי חול. "לא נסכים לסחיטה של מפלגות אנטי ציוניות", אמר ראש אחד מוועדי העובדים בחברה. ואחר אמר, ברוח המלחמה שהתנהלה באותם ימים בלבנון: "חברינו ובנינו משרתים בחזית, ואילו אנשי אגודת ישראל מגייסים אוגדות שלמות כאשר היעד למלחמתם הוא חברת אל על".
באחד הדיונים בוועדת הכספים של הכנסת הציגו העובדים סקר דעת קהל, שהעלה כי 73 אחוז מאזרחי ישראל מתנגדים להשבתת "אל על" בשבת ובחג.
והיו גם עיצומים והפגנות בנמל התעופה עצמו.
שר התחבורה קורפו הגיע לישיבה עם הנהלת החברה ובקושי הצליח לצאת בסיום הפגישה, שכן העובדים הקיפו את הבניין ומחו על הכניעה לחרדים. בין הצעדים הנוספים שנקטו היה גם ניסיון למנוע באחד הימים כניסה של חרדים לנתב"ג.
כיפות סרוגות כן, חרדים לא. אחד מצעדי המחאה של עובדי אל על. מעריב, אוגוסט 1982
בסופו של דבר שום דבר לא עזר. הטיסות בשבת ובחג הופסקו. הפסדי "אל על" גדלו. וחברת התעופה הזרות קלטו בשמחה את הנוסעים החילוניים, שמספרם רק הלך וגבר ככל שעלתה ררמת החיים ונסיעה לחו"ל הפכה לבילוי מקובל בשכבות רחבות בציבור.
והחרדים חגגו: הם רשמו ניצחון.
במאבק הכוח המתמשך על דמותה של החברה – שוב מצאה עצמה ישראל החילונית, הדמוקרטית והמודרנית כשידה על התחתונה.
.
