הספרות והחיים (1): בין בוגוטה לעזה
עדיין לא שמענו כמעט דבר מגלעד שליט על שביו. פה ושם כמה רמזים מאביו נועם, וכמובן אמירות של אנשי חמאס, החשודות בדרך כלל, בצדק או לא, כ"תעמולה". אבל פרט אחד כבר לכד את האוזן: העובדה שבמשך שנות שביו ניתן לגלעד לצפות לעתים בשידורי טלוויזיה מתחנות ערביות ולהאזין לרדיו. לדברי נועם, שמע גלעד את קול ישראל, גלי צה"ל ורדיו דרום, התחנה האזורית מסחרית ששידוריה מגיעים לא רק לעוטף עזה אלא גם כמובן לתוככי הרצועה.
הפרט הקטן הזה מרתק וחשוב: גם בהיותו במעצר ובבידוד מעבר לגבול הייתה לגלעד תקשורת, אמנם חד-סטרית, עם ישראל ועם הבית. מבחינה פיזית זה לא שיפר את מצבו, אבל מבחינה מנטלית המידע הזה הוא בעל חשיבות. שידורים מסוג זה לא רק מפיגים במשהו את הבדידות, אלא גם מעבירים מידע, בזכותם יכול השבוי-חטוף המבודד לדעת מה מתרחש מסביב, למקם עצמו על מרחב הזמן ועוד. אם שמע וראה ודאי ידע גלעד על הקמפיין הנרחב שהתנהל למען שחרורו. אפשר גם ששמע את קולם של אבא ואמא ממרחקים.
אפיזודה אחת בטבח המקיז את דמה של קולומביה. ידיעה על חטיפה
הגילוי שגלעד יכול היה לצפות בטלוויזיה ולהאזין לרדיו הזכיר לי מיד את ספרו של גבריאל גרסיה מארקס "ידיעה על חטיפה". מארקס לא רקם בספר אחד מאגדותיו שובות הלב על ערים ציוריות ודמויות ססגוניות, אלא תיאר את סידרת החטיפות שהסעירו את קולומביה בשנת 1990, כחלק ממאמציו של איל הסמים פאבלו אסקובר להביא לביטול החוק שנועד להביא להסגרתו לארצות-הברית.
הספר מבוסס על שיחות עם חטופים וחטופות, שרובם שוחררו בסופו של דבר בשלום, ועם בני משפחותיהם. על סמך הראיונות הפיק מארקס בכשרונו התיאורי תיעוד של השבי – החטיפה, המעברים ממקום למקום, הפחדים, היחסים עם השומרים, התקוות, הימים והלילות וגם השחרור, לאלה שזכו לכך.
לפני כחודש דווח ב"הארץ" כי הספר הפך באיראן לרב מכר, לאחר שמנהיג האופוזיציה מיר חוסיין מוסאווי, המוחזק במעצר בית מאז ראשית השנה, הציע לבנותיו שהגיעו לבקרו לקרוא את הספר אם הן מבקשות להבין את מצבו. הידיעה על כך הופצה בין תומכיו ורבים מאנשי האופוזיציה מיהרו לרכוש את הספר. אכן, כמו באיראן גם אצלנו, מאפשר מארקס להבין משהו מן המצב האנושי של חטוף ושבוי.
אחרי ששמעתי את דברי נועם שליט על הטלוויזיה והרדיו חזרתי גם אני אל הספר, בעיקר לתיאורים שנגעו להשפעת התקשורת על שתי החטופות שעומדות במרכז הספר, מרוחה פיצ'ון ובאטריס ווימיסאר. ברוב ימי שביין אפשרו להם השומרים לצפות בטלוויזיה שעות ארוכות, משעות הבוקר ועד הלילה, וגם להאזין מפעם לפעם לרדיו. "לחדשות היו בנות הערובה מאזינות בדקדקנות רבה, ומנסות לגלות מסרים מוצפנים מבני משפחות. הן לא יכלו לדעת, כמובן, כמה מסרים החמיצו וכמה משפטים תמימים נשמעו באוזניהן בטעות כמסרים מעודדים", כותב מארקס.
כמעט כל ילדיה של פיצ'ון היו אנשי תקשורת. לכמה מהם היו תוכניות קבועות בטלוויזיה, והם השתמשו בהן כדי להידבר עם השתיים, ואף שידעו כי השיח הזה הוא חד סטרי, ואולי חסר תועלת, הוסיפו לקיימו. הם עשו בו שימוש תכליתי למדי: באחת התוכניות הראשונות ראיינה אלחנדרה, בתה של החטופה, פסיכיאטר שנתן הנחיות לשמירה על מוראל בעת שהייה במקומות סגורים. בנות הערובה הבינו את הכוונה, ורשמו לפניהן את הלקחים. על בסיס המלצותיו של הפסיכיאטר, המשיכה הבת לשלב בתוכניתה ראיונות שבהן כללה פרטים שיעוררו אסוציאציות מיידיות אצל בנות הערובה. בחג המולד שודרו תוכניות חגיגיות שבהן נראו בני המשפחות יושבים ליד עץ אשוח מקושט, ומדברים על המאמצים להביא לשחרור החטופות. חלק מהן צפו בשידור יחד עם שומריהן.
עם הזמן נחשפו החטופות בדרך זו לקמפיין הלאומי שקרא לשחרורם. אמה של אחת החטופות ניצחה על מערכה ציבורית ותקשורתית, שבמסגרתה נערכו מיסות ועצרות. משחקי כדורגל החלו בקריאת לשחרור החטופים, וגם מלכת היופי של שנת 1990 פתחה את נאום ההכתרה שלה בדברים על הצורך לשחררם.
בתחנות הטלוויזיה נפתחו כל מהדורות החדשות בהקרנת תצלומי החטופים ובמניין ימי שביים. במקום שבו הוחזקו צפו חלק מהחטופים גם בתוכנית הטלוויזיה היומית "קולומביה דורשת להחזירם". מדי יום, במשך שלושה חודשים, הופיעו על המרקע שחקני קולנוע ידועים, כדרוגלנים, מדענים ופוליטיקאים שקראו לשחרור בני הערובה. על אסקובר הקריאות הללו לא השפיעו והוא הכריז כי "אפילו אם שלושים מיליון קולומביאנים יתחננו על הברכיים, לא אשחרר אותם". אבל לחטופים והחטופות, בימים שבהם איפשרו להם לצפות, זה היה מסר מעודד.
המידע לא תמיד הקל את תחושת הבדידות. אחת החטופות, שהוחזקה לבדה, כתבה ביומנה כי צפתה אמנם בטלוויזיה, האזינה לרדיו ואף קראה עיתונים, אבל, כלשונו של מארקס, "לדעת את החדשות בלי שיהיה לה עם מי לבדר עליהן, זה היה אפילו יותר גרוע מלא לדעת כלום". לפעמים הסיקור התקשורתי עורר דאגה: בראשית ימי השבי, שמעו החטופות את בעלה של אחת מהן שהטיח בראיון רדיו עלבונות והתגרויות בחוטפים, ותבע מהם שיתנהגו כמו גברים ויגלו את זהותם. "באטריס נתקפה בהלה גדולה", כתב מארקס, "לא היה לה ספק שהגידופים האלה יתנקמו בהם". ומאוחר יותר ירדה על החטופים דאגה כבדה, ששמעו בשידורים על אולטימטום של החוטפים להתחיל להוציא להורג חטוף אחרי חטוף אם לא תענה הממשלה לתביעותיהם.
חטיפה בידי סוחרי סמים בני עמך איננו דומה לשבי בידי ארגון של אויב חיצוני; השפה אינה אותה שפה; דרישות החוטפים אחרות. גם משך השבי היה שונה: גיבורי וגיבורות הספר של מארקס – למעט שתי נשים, האחת שנהרגה בעת ניסיון חילוץ והשניה שנרצחה בידי ארגון הסמים – שוחררו לאחר פחות משנה. אבל למרות כל אלה, כאן ושם מדובר היה בשובה אכזרי, שלא היסס לרצוח חלק מבני הערובה. ויש, אני מניח, קווי דימיון רבים בין המצב הנפשי הקשה שבו נמצא חטוף או שבוי, בעזה או בבוגוטה.
השורה התחתונה: המלצה לקרוא את "ידיעה על חטיפה", בתרגומה של אילנה המרמן, שגם הביאה מבוא עם רקע לתרגום העברי. ולקוות שאם יחליט יום אחד גלעד לספר את סיפורו – יפקיד את הכתיבה בידי סופר מוכשר כמארקס.
