ארכיון
הספרות והחיים (1): בין בוגוטה לעזה
עדיין לא שמענו כמעט דבר מגלעד שליט על שביו. פה ושם כמה רמזים מאביו נועם, וכמובן אמירות של אנשי חמאס, החשודות בדרך כלל, בצדק או לא, כ"תעמולה". אבל פרט אחד כבר לכד את האוזן: העובדה שבמשך שנות שביו ניתן לגלעד לצפות לעתים בשידורי טלוויזיה מתחנות ערביות ולהאזין לרדיו. לדברי נועם, שמע גלעד את קול ישראל, גלי צה"ל ורדיו דרום, התחנה האזורית מסחרית ששידוריה מגיעים לא רק לעוטף עזה אלא גם כמובן לתוככי הרצועה.
הפרט הקטן הזה מרתק וחשוב: גם בהיותו במעצר ובבידוד מעבר לגבול הייתה לגלעד תקשורת, אמנם חד-סטרית, עם ישראל ועם הבית. מבחינה פיזית זה לא שיפר את מצבו, אבל מבחינה מנטלית המידע הזה הוא בעל חשיבות. שידורים מסוג זה לא רק מפיגים במשהו את הבדידות, אלא גם מעבירים מידע, בזכותם יכול השבוי-חטוף המבודד לדעת מה מתרחש מסביב, למקם עצמו על מרחב הזמן ועוד. אם שמע וראה ודאי ידע גלעד על הקמפיין הנרחב שהתנהל למען שחרורו. אפשר גם ששמע את קולם של אבא ואמא ממרחקים.
אפיזודה אחת בטבח המקיז את דמה של קולומביה. ידיעה על חטיפה
הגילוי שגלעד יכול היה לצפות בטלוויזיה ולהאזין לרדיו הזכיר לי מיד את ספרו של גבריאל גרסיה מארקס "ידיעה על חטיפה". מארקס לא רקם בספר עוד אחת מאגדותיו שובות הלב על ערים ציוריות ודמויות ססגוניות, אלא תיאר את סידרת החטיפות שהסעירו את קולומביה בשנת 1990, כחלק ממאמציו של איל הסמים פאבלו אסקובר להביא לביטול החוק שנועד לאפשר את הסגרתו לארצות-הברית.
הספר מבוסס על שיחות עם חטופים וחטופות, שרובם שוחררו בסופו של דבר בשלום, ועם בני משפחותיהם. על סמך הראיונות הפיק מארקס בכשרונו התיאורי תיעוד של השבי – החטיפה, המעברים ממקום למקום, הפחדים, היחסים עם השומרים, התקוות, הימים והלילות וגם השחרור, לאלה שזכו לכך.
לפני כחודש דווח ב"הארץ" כי הספר הפך באיראן לרב מכר, לאחר שמנהיג האופוזיציה מיר חוסיין מוסאווי, המוחזק במעצר בית מאז ראשית השנה, הציע לבנותיו שהגיעו לבקרו לקרוא את הספר אם הן מבקשות להבין את מצבו. הידיעה על כך הופצה בין תומכיו ורבים מאנשי האופוזיציה מיהרו לרכוש את הספר. אכן, כמו באיראן גם אצלנו, מאפשר מארקס להבין משהו מן המצב האנושי של חטוף ושבוי.
אחרי ששמעתי את דברי נועם שליט על הטלוויזיה והרדיו חזרתי גם אני אל הספר, בעיקר לתיאורים שנגעו להשפעת התקשורת על שתי החטופות שעומדות במרכז הספר, מרוחה פיצ'ון ובאטריס ווימיסאר. ברוב ימי השבי שלהן אפשרו להם השומרים לצפות בטלוויזיה שעות ארוכות, משעות הבוקר ועד הלילה, וגם להאזין מפעם לפעם לרדיו. "לחדשות היו בנות הערובה מאזינות בדקדקנות רבה, ומנסות לגלות מסרים מוצפנים מבני משפחות", כתב מארקס. "הן לא יכלו לדעת, כמובן, כמה מסרים החמיצו וכמה משפטים תמימים נשמעו באוזניהן בטעות כמסרים מעודדים".
כמעט כל ילדיה של פיצ'ון היו אנשי תקשורת. לכמה מהם היו תוכניות קבועות בטלוויזיה, והם השתמשו בהן כדי להידבר עם השתיים. למרות שידעו כי השיח הזה הוא חד סטרי, ואולי חסר תועלת, הוסיפו לקיימו. הם עשו בו שימוש תכליתי למדי: באחת התוכניות הראשונות ראיינה אלחנדרה, בתה של החטופה, פסיכיאטר שנתן הנחיות לשמירה על מוראל בעת שהייה במקומות סגורים. בנות הערובה הבינו את המסר, ורשמו לפניהן את הלקחים. על בסיס המלצותיו של הפסיכיאטר, המשיכה הבת לשלב בתוכניתה ראיונות שבהן כללה פרטים שיעוררו אסוציאציות מיידיות אצל בנות הערובה. בחג המולד שודרו תוכניות חגיגיות שבהן נראו בני המשפחות יושבים ליד עץ אשוח מקושט, ומדברים על המאמצים להביא לשחרור החטופות. חלק מהן צפו בשידור יחד עם שומריהן.
עם הזמן נחשפו החטופות בדרך זו לקמפיין הלאומי שקרא לשחרורם. אמה של אחת החטופות ניצחה על מערכה ציבורית ותקשורתית, שבמסגרתה נערכו מיסות ועצרות. משחקי כדורגל החלו בקריאת לשחרור החטופים, וגם מלכת היופי של שנת 1990 פתחה את נאום ההכתרה שלה בדברים על הצורך לשחררם.
בתחנות הטלוויזיה נפתחו כל מהדורות החדשות בהקרנת תצלומי החטופים ובמניין ימי שביים. במקום שבו הוחזקו צפו חלק מהחטופים גם בתוכנית הטלוויזיה היומית "קולומביה דורשת להחזירם". במסגרת תוכנית זו הופיעו על המרקע מדי יום, במשך שלושה חודשים, שחקני קולנוע ידועים, כדרוגלנים, מדענים ופוליטיקאים שקראו לשחרור בני הערובה. על אסקובר הקריאות הללו לא השפיעו. "אפילו אם שלושים מיליון קולומביאנים יתחננו על הברכיים, לא אשחרר אותם," הכריז איל הסמים. אבל לחטופים והחטופות, בימים שבהם איפשרו להם לצפות, זה היה מסר מעודד.
המידע לא תמיד הקל את תחושת הבדידות.
אחת החטופות, שהוחזקה לבדה, כתבה ביומנה כי צפתה אמנם בטלוויזיה, האזינה לרדיו ואף קראה עיתונים, אבל, כלשונו של מארקס, "לדעת את החדשות בלי שיהיה לה עם מי לדבר עליהן, זה היה אפילו יותר גרוע מלא לדעת כלום".
לפעמים הסיקור התקשורתי עורר דאגה: בראשית ימי השבי, שמעו החטופות את בעלה של אחת מהן מטיח בראיון רדיו עלבונות והתגרויות כלפי החוטפים, ותבע מהם שיתנהגו "כמו גברים" ויגלו את זהותם. "באטריס נתקפה בהלה גדולה", כתב מארקס, "לא היה לה ספק שהגידופים האלה יתנקמו בהם". מאוחר יותר ירדה על החטופים דאגה של ממש, לאחר ששמעו בשידורים על אולטימטום של החוטפים להתחיל להוציא להורג חטוף אחרי חטוף אם לא תענה הממשלה לתביעותיהם.
חטיפה בידי סוחרי סמים בני עמך איננו דומה לשבי בידי ארגון של אויב חיצוני; השפה אינה אותה שפה; דרישות החוטפים אחרות. גם משך השבי היה שונה: גיבורי וגיבורות הספר של מארקס – למעט שתי נשים, האחת שנהרגה בעת ניסיון חילוץ והשניה שנרצחה בידי ארגון הסמים – שוחררו לאחר פחות משנה. אבל למרות כל אלה, כאן ושם מדובר היה בשובה אכזרי, שלא היסס לרצוח חלק מבני הערובה. ויש, אני מניח, קווי דימיון רבים בין המצב הנפשי הקשה שבו נמצא חטוף או שבוי, בעזה או בבוגוטה.
השורה התחתונה: המלצה לקרוא את "ידיעה על חטיפה", בתרגומה של אילנה המרמן, שגם הביאה מבוא עם רקע לתרגום העברי. ולקוות שאם יחליט יום אחד גלעד לספר את סיפורו – יפקיד את הכתיבה בידי סופר מוכשר כמארקס.
בעקבות סבא: מסע לפשמישל
"שבילי ההר היו עזובים. העצים עוד עמדו כמעט בשלכת, לא נשמע קול ציפור מבין ענפיהם, ומזמן לזמן היתה מנשבת רוח קרירה…כל אחד היה מתקרב ובא, כך היתה הפקודה החשאית, יחיד בפני עצמו. כשנתאספנו עשרה בחורים במניין, בתוך הביתן הקטן שעמד באמצע ההר היינו בעינינו כמהפכנים ממש, לכל פרטי הפרטים".
זה, ככל הנראה, הביתן ליד המבצר בפשמישל שבו נפגשו סבא וחבריו ב-1905. מתנוסס עליו דגל מתכת עם תאריך הקמתו, 1879
כך תיאר סבי, יצחק מן, את המפגש הראשון של האגודה הציונית שהקים בפשמישל עם חבריו לבית המדרש בשנת 1905. זה היה ציון דרך בתהליך התנערות מכבלי הסביבה והמסורת, צעד נועז לעבר המודרנה: אל הציונות, אל הספרות, אל המדעים, אל המחשבה החופשית. הם היו עשרה, כבני 15, בני גילו של סבא, שהחליטו לפרוץ חלון לעולם הגדול. להפיח רוח חיים בעצמות היבשות, כתיאורו המאוחר של אחד מנערי החבורה. בחשאי חמקו מבית המדרש, מן הקלויז הגדול שבו ישבו מעלות השחר ועד אחרי שקיעת החמה; בחרו שביל עוקף לטפס אל המבצר, כדי שלא ייחשפו חלילה לעיני איש.
איפה יוסל'ה, גירסת 2011
בשבוע שעבר הזדמנתי לאזור רוממה, וקפצתי לסיבוב מודעות קצר בסנהדריה הסמוכה.
על אחד הקירות משכה את תשומת ליבי מודעה צבעונית, שכללה גם קטע קומיקס קצר, המתאר את המטאמורפוזה שעובר ילד חרדי למהדרין כאשר הוא נחשף, אבוי, לסרטים ולאינטרנט. ילד חמוד הופך למפלצת.
המדרון החלקלק בדרך לגיהנום. עלילות יוסל'ה
הקומיקס הוא חלק ממודעה גדולה, הכוללת סיפור על ילד טוב, שקיבל מתנה מחשב, והתדרדר לתהומות התועבה, נעשה שבאבניק. היא נועדה להזהיר את ההורים מפני חשיפת ילדיהם לסרטים, לאינטרנט, לתקליטורים. הכותרת הפתיעה: "איפה יוסל'ה?".
האבות ישנים, הניחו להם (וגם לרחל)
הבול החדש. פרט
עדכון 12.13 – לרגל הופעת בול קבר רחל.
בשנות ה-20 של המאה הקודמת התנהל ויכוח לגבי ההתעקשות על הנגישות היהודית או נוכחות במקומות קדושים, כדוגמת הכותל המערבי או מערת המכפלה. בספרו מתינות – הגישה המתונה בהפועל הצעיר ובמפא"י 1945-1905, מציין ד"ר מאיר חזן כי היו ביישוב אנשים, כדוגמת יוסף קלוזנר, שטענו כי "הדברים הבלתי נשקלים" כדוגמת קודשי האומה, חזון רוחה וחלומותיה חשובים יותר מהדברים הממשיים. זו הייתה בעיקר עמדתם של הרוויזיוניסטים, שהניפו את דגל המאבק על הכותל המערבי ועל אתרים נוספים בעלי מימד דתי.
לעומת זאת היו אישים, בהם משה בילינסון, שטענו כי לא אלה העניינים החשובים בתחיית העם העברי. יש ערכים אחרים, חשובים שבעתיים – עלייה, עבודה, אדמה.
גומזים את ההצגה
מבקרי תאטרון חובטים לא פעם בנשואי ביקורתם, לעתים בסגנון בוטה.
אבל גם חדי העט שביניהם לא יצליחו להתחרות במבקר התאטרון של "הארץ" חיים גמזו, ובביקורת שפרסם במרץ 1964.
גמזו הלך אז ל"תאטרון העונות". הועלה שם מחזה בשם "סמי ימות בשש", שכתב הבריטי קן יוז. המחזה תאר את שלוש השעות האחרונות בחייו של סמי, מהמר שהפסיד את כל כספו. את סמי גילם יוסי בנאי, ובין השחקנים על הבמה היה גם יהושע ברטונוב, מוותיקי השחקנים. להמשך קריאה…
מדיניות מרחיקת ראות
מי אמר שלממשלות ישראל לא הייתה ואין מדיניות ארוכת טווח?
הנה, משה דיין, בנאום בכנסת, ינואר 1968. הבטיח – וקיים.
ואיפה אנחנו היום. מעריב, 25 בינואר 1968
אוקטובר 73: לציבור אסור לדעת
ב-5 באוקטובר 1973, בשעת בוקר מוקדמת, העביר יעקב ארז, אז סופרו הצבאי של "מעריב", ידיעה למערכת על המתיחות לאורך תעלת סואץ, ועל מה שהתרחש בצידה המצרי של התעלה: תגבור כוחות, הכנת משטחי צליחה, הגעת ציוד רב ועוד. את המידע קיבל ממקורותיו בצה"ל, שראו והבינו שמשהו מתחולל בצידה השני של התעלה.
העורכים בדסק החדשות ב"מעריב", כמקובל וכנדרש, העבירו את הידיעה לצנזורה הצבאית.
הידיעה חזרה מן הצנזורה (תצלום המסמך המקורי בהמשך) עם פסילות רבות. הצנזור מחק כל פרט מידע שהיה בידיעה, למרות שמדובר היה בדברים שניצפו מהצד הישראלי, מהמעוזים בגדה המזרחית של תעלת סואץ. מה נותר? טענה שצה"ל עוקב בערנות אחר הנעשה, וכי "ננקטו כל הצעדים כדי למנוע מן המצרים אפשרות של הפתעה". השיירים האלה הופיעו בעיתון ערב יום הכיפורים. והשאר היסטוריה, כמאמר המליצה. היסטוריה טראגית, שפצעיה טרם הגלידו עד היום.
לא הערת שוליים: על העיוורון
התזכורת השנתית ערב יום הכיפורים. המודעה פורסמה במעריב ובעיתונים אחרים ב-18 בספטמבר 1973, על ידי המערך, לקראת הבחירות לכנסת. שלושה שבועות לפני מלחמת יום הכיפורים.
לקרוא כל מילה.
המנהיגים התחלפו. העיוורון נותר
לקט ופאה: חרדת החרדים (תצלומים ירושלמיים)
האנשים סביב מתבונננים בדרך כלל בחשדנות באיש זר, חילוני ר"ל, שסובב ברחוב עם מצלמה. אבל גם השבוע איש לא הפריע לי לצלם.
כרגיל, אני נשבה בקסמם של השלטים, המודעות, פתקי הנייר המוצמדים לעמודי החשמל. הכתובות על הקיר.
יותר מאשר בכל מקום אחר, הפשקווילים ואפילו שלטי הפרסומת, גם אלה הקוראים לכיסוי, חושפים הרבה מעולמם של החרדים. למקרא השלטים אתה מבין שוב מדוע הם נקראים כך. מחלק גדול מטקסטים בוקעת חרדה איומה. פחד ואימה מפני כל מה שחלילה יביא לפריצת הגדר.
הנה מקבץ מן התצלומים. ירושלים, הימים הנוראים.
שריפה בגיהנום? שחקנית מן הרחוב התחתון, בת פריז.
הערות שוליים להיסטוריה 
